ובית נמי [גם כן] לענין קריאת שמע אף על פי שאין הוא גבוה עשרה טפחים, כיון דקביע [שהוא קבוע] — אוהלא [אהל] הוא דלא גרע [שאינו גרוע] מקינופות, שאף קינופות קבועים, אפילו בפחות מעשרה, מהווים אהל.

לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה] את ההלכה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג, אלא היא משופעת מכל צידיה, אף על פי שהיא גבוהה עשרה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: הישן בכילה בסוכה — לא יצא ידי חובתו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשיש לה לכילה זו גג ואינה עשויה ככילת חתנים.

תא שמע [בוא ושמע] קושיה אחרת, ממה ששנינו: נקליטין שנים הן, וקינופות ארבעה, פירס סדין על גבי קינופות המיטה שבסוכה — פסולה שהרי בכך הוא עושה גג ממש החוצץ בינו לבין הסכך, ואם פרס על גבי נקליטין, כיון שהם רק שנים והסדין הפרוס על גביהם משופע לשני צידיו ואין לו גג — כשרה, ובלבד שלא יהו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים. ונדייק: הא [הרי] אם היו גבוהין מן המטה עשרה הריהי פסולה, אף על פי שאין לה גג, היפך דברי שמואל!

ומשיבים: שאני [שונים] נקליטין דקביעי [שהם קבועים] במיטה, וכיון שהם קבועים במיטה הרי הם יוצרים אהל אף על פי שאין לו גג. ומקשים: אי קביעי, להוי [אם קבועים הם, שיהיו שייחשבו] כקינופות, ואף בפחות מעשרה יפסלו! ומשיבים: בהשואה לגבי קינופות לא קביעי [אינם נחשבים כקבועים], ולכן אינם פוסלים בפחות מעשרה, אבל לגבי כילה קביעי [נחשבים הם כקבועים] ופוסלים אפילו בפחות מעשרה, אף על פי שבכגון זה אין הכילה פוסלת.

דרש רבה בר רב הונא: מותר לישן בכילה אף על פי שיש לה גג, ואף על פי שגבוהה עשרה. כמאן [כמי], כשיטת מי אמר זאת — כר' יהודה, שאמר: בכלל לא אתי [בא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, והכל הולך לפי הבנין הקבוע. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]; אמר ר' יהודה: נוהגין היינו לישן תחת המטה בפני הזקנים, שכיון שהמיטה נחשבת כאהל ארעי לגבי סוכה, אין היא מבטלת את האהל הקבוע, שהוא הסוכה עצמה.

ושואלים: אם דעת רבה בר רב הונא ממש כדברי ר' יהודה, לימא [שיאמר] איפוא רק כי הלכה כשיטת ר' יהודה!

ומשיבים: אי אמר [אם היה אומר] הלכה כר' יהודה הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין מטה, שלצורך גבה היא עשויה, שאפשר לומר שאין המיטה נחשבת כאהל מטעם אחר, משום שעשייתה היא כדי לשכב על גבה ולא כדי להשתמש במקום שמתחתיה, אבל כילה שלצורך תוכה היא עשויה אימא [אמור] שלא נפקע ממנה שם אהל ואף על פי שאינה אלא אהל ארעי, על כל פנים תפסול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי טעמא [טעם] של ר' יהודה הוא בעיקר משום שסבור הוא שלא אתי [בא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, ולכן לא שנא [שונה] אם היתה זו מטה ולא שנא [שונה] אם היתה זו כילה.

א משנה הדלה עליה (על הסוכה) את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס שהם מטפסים וענפיהם מתפשטים הרבה וסיכך על ידי כך על גבה בעודם מחוברים לקרקע — פסולה. ואם היה סיכוך הכשר הרבה מהן מענפיהם של צמחים אלו, או שקצצן את הענפים ושוב אינם מחוברים לקרקע — כשרה.

ונוסף לפסול זה של סכוך בדברים המחוברים לקרקע, זה הכלל בסכך: כל דבר שהוא מקבל טומאה (כגון כלים) או דבר שאין גידולו מן הארץ (כגון עורות) — אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו בעיקרו מן הארץ — מסככין בו.

ב גמרא יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב הונא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] מה ששנינו במשנתנו; "או שקצצן — כשרה", ואמר רב: אין די בקציצה בלבד אלא עדיין צריך לנענע את הענפים הללו, כדי לעשות בהם מעשה שיכשירם לשמש כסכך כשר. ואם לא עשה כן הריהו פסול מטעם "תעשה" ולא מן העשוי. שהרי לא סיכך בהם לאחר שנקצצו, אלא לפני כן, ומשקצצם הרי הסוכה כמסוככת מאליה.

אמר ליה [לו] רב הונא לר' יוסף: הא [הלכה זו] שמואל אמרה. אהדרינהו [החזירם] רב יוסף לאפיה [את פניו] ברוגז ואמר ליה [לו] לרב הונא: אטו מי קאמינא לך [וכי אמרתי לך] שלא אמרה שמואל? אמרה רב, ואמרה גם שמואל ומדוע איפוא מעיר אתה לי על כך? אמר ליה [לו] רב הונא: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך] ששמואל בלבד אמרה ולא רב, ואכן רב אינו סבור כן, שרב אכשורי מכשר [מכשיר] ולדעתו די בקציצה לחוד ואין כל צורך בנענוע נוסף. כי הא [כמו מעשה זה] של רב עמרם חסידא [החסיד], רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה [תלה ציציות לבגד של אנשי ביתו] תלאן לציציות הללו בבגד וקשרן, אבל לא פסק (חתך) את ראשי חוטין שלהן, שלא היו כל החוטים מופרדים זה מזה, ונסתפק אם יהיו הציציות כשרות לאחר שיחתוך את החוטים, אף שלא עשה כן בשעתו.

אתא לקמיה [בא לפני] רב חייא בר אשי לשאול אותו, אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב: מפסקן (חותכן) כדי להפרידן והן כשרין ואין צורך לתלותן מלכתחילה כראוי. אלמא [מכאן] אתה למד כי פסיקתן זו היא עשייתן, שלדעת רב מרגע שחתך אותן נעשו ציציות כדינן, ואין צריכות עשיה לשמה מתחילה. הכא נמי [כאן גם כן] בסוכה, לפי אותה שיטה, קציצתן זו היא עשייתן ואין צורך לשיטה זו במעשה נוסף כדי להכשירן.

ושואלים: וכי סבר שמואל כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני [והרי שנה] שמואל משום [משמו] של ר' חייא: הטיל ציציות לשני קרנות לשתי זויות של הטלית בבת אחת שהכניס בנקבים אותו חוט וחזר והכניסו, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן ונמצאו שם שתי ציציות גמורות — כשרין. מאי לאו [האם לא] הכוונה שקושר תחילה את הציציות בקרנות כהלכתן ואחר כך פוסק את החוטים! ומשיבים: לא, הכוונה היא שפוסק את החוטין תחילה ואחר כך קושר.

ותוהים: פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא [מה יש לומר] שאם כך עשה מה החידוש בדבר, שהרי כל מצות ציצית אינה אלא בקשירה, והרי לפי הסבר זה עשה את הקשירה כשהיו הציציות מופרדות כהלכה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]