קווץ (שיוצאים משדרתו כעין קוצים), סדוק, או עקום עד שהוא דומה למגל — פסול. חרות שנעשה קשה כעץ — פסול. דומה לחרות, שהתחיל להתקשות, אבל עדיין אינו כעץ — כשר. הרי שלולב סדוק פסול! אמר רב פפא: הכוונה בברייתא שהוא סדוק כל כך דעביד כהימנק [שהוא עשוי כמזלג] ששני החלקים נפרדים לגמרי זה מזה והוא נראה כבעל שתי שדרות.

שנינו בברייתא שם: עקום הדומה למגל — פסול. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] אלא שעקום לפניו בצד שכנגד השדרה, אבל אם עקום לאחריו לצד השדרה — אין זה פסול, כי דרך ברייתיה [ברייתו] הוא, וכך גדלים רוב הלולבים.

אמר רב נחמן: היה עקום לצדדין — הרי זה כעקום לפניו דמי [נחשב] ופסול. ואמרי לה [ויש אומרים]: כלאחריו דמי [נחשב] וכשר.

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא [לולב זה שגדל רק בעלה אחד], כלומר: שהעלים גדלים רק מצד אחד של השדרה — בעל מום הוא, ופסול.

א שנינו במשנה: נפרצו עליו — פסול, נפרדו — כשר. אמר רב פפא: נפרצו כוונתו שהעלים נפלו לגמרי מן השדרה והוא קושר אותם ללולב דעביד כי חופיא [שעשוי כמו מטאטא]. נפרדו כוונתו — דאיפרוד אפרודי [שנפרדו] מן השדרה, ובולטים החוצה, אבל עדיין הם מחוברים אליה.

בעי [שאל] רב פפא: נחלקה התיומת, העלה הכפול המרכזי בלולב מהו הדין בו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' יוחנן אמר ר' יהושע בן לוי: ניטלה התיומת מן הלולב — הרי זה פסול. מאי לאו [האם לא] הוא הדין בנחלקה? ודוחים: לא, ניטלה שאני [שונה] דהא חסר ליה [שהרי חסר הוא], ולולב חסר ודאי פסול. אבל אם עדיין היא במקומה אלא שנחלקה, אין זה פוסל בהכרח.

איכא דאמרי [יש אומרים] שכך היתה הלשון: אמר ר' יוחנן אמר ר' יהושע בן לוי: נחלקה התיומת — נעשה כמי שנטלה התיומת, ופסול. ואם כן נפתרה הבעיה.

ב ר' יהודה אומר במשנה כי אם היו העלים פרודים ראוי שיאגוד אותם. תניא [שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום ר' טרפון; נאמר: "כפות תמרים" ואנו דורשים "כפות", שיהיה הלולב כיחידה אחת, אם היה פרוד — יכפתנו (יקשרנו) שיהא כאחד.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] בעצם לומדים אנו דהאי [שזה] שנאמר "כפות תמרים" דלולבא [של לולב] הוא, כפי שאנו נוהגים? אימא חרותא [שמא אמור שהוא ענף הדקל הקשה]? ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהא כפות וליכא [והרי אינו], שכן העלים יוצאים בו לצדדים ואי אפשר לכפות אותם.

ושואלים: אם העיקר הוא שיהא הלולב כיחידה אחת ואימא אופתא [ואמור שיקחו את גזע הדקל] שהוא ודאי "כפות"! ודוחים: כיון שנאמר "כפות" — מכלל הדברים למד אתה כי דאיכא [שיש] מצב שהוא פרוד, והאי [וזה] הרי כפות ועומד הוא לעולם, שאין בו מקום לפירוד.

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא כאן לכופרא [ענף הדקל] שלא נתקשה עדיין לגמרי ואפשר בדוחק לכפות אותו? אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, ז) כתיב [נאמר] בשבחה של התורה, ובכופרא חלק מן העלים הם כקוצים חדים, ודוקרים ומזיקים, ובודאי לא ציותה התורה להשתמש באלה.

אמר ליה [לו] רבא תוספאה [העוסק בתוספתא] לרבינא: כיון שנאמר: "כפות" שהוא לשון רבים, אם כן ואימא תרתי כפי דתמרי [ושמא אמור שיצטרכו ליטול שתי כפות תמרים, שתי לולבים] ואין די בלולב אחד למצוה? ענה לו: "כפת" כתיב [נאמר] בכתיב חסר, לומר שצריך רק אחד. ואם כן ואימא חדא [ואמור שיקחו רק עלה אחד] ומשיבים: זה אינו נקרא כפות אלא לההוא [לזה] "כף" קרי ליה [קורים לו] ו"כפת" משמעו גם לשון רבים, כפות (עלים) הרבה יחד.

ג שנינו במשנה כי ציני הר הברזל, שהם לולב שיש בו עלים מעטים מאד בשדרתו, ואין עליו צפופים כלולבים רגילים — כשרה. אמר אביי: לא שנו שלולב כזה כשר אלא כשיש בו עלים עד כי ראשו של עלה זה מגיע לצד עיקרו של זה הבא אחריו, אבל אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, שיש בו פחות עלים מזה — הרי זה פסול.

תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: ציני הר הברזל — פסולה. ולכאורה, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שהיא כשרה! אלא שמע מינה [למד מכאן] כאביי, שיש לחלק לפי מספר העלים בלולב, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך יש להבין.