ומדייקים: מכלל דבריהם למדנו, דכי [שכאשר] קנה חפץ חדש, וחזר וקנה חפץ כיוצא בו לדברי הכל אין צריך לברך, שהרי כבר ברך פעם אחת על קניית חפץ חדש מסוג זה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מחלוקת זו בנוסח אחר. אמר רב הונא: לא שנו שמברך "שהחיינו" על קניית כלי חדש אלא כשלא קנה וחזר וקנה, אבל אם קנה וחזר וקנה — אין צריך לברך. ור' יוחנן אמר: אפילו קנה חזר וקנה — צריך לברך. מכלל דבריהם למדנו דכי [שכאשר] יש לו כבר כלים כאלו וקנה — לדברי הכל צריך לברך.

מיתיבי [מקשים] על כל ממה ששנינו בברייתא: מי שבנה בית חדש ואין לו כבר כיוצא בו, או שקנה כלים חדשים ואין לו כבר כיוצא בהם — צריך לברך. ואולם אם יש לו כבר כיוצא בהם — אין צריך לברך, אלה דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך, גם במקרה זה צריך לברך.

ושואלים: בשלמא ללישנא קמא [נניח לפי הלשון הראשונה] של מחלוקת רב הונא ור' יוחנן, אפשר לומר כי רב הונא סבור כר' מאיר, ור' יוחנן כר' יהודה. אלא ללישנא בתרא [ללשון האחרונה], בשלמא [נניח] שרב הונא אמר כר' יהודה, אלא ר' יוחנן שאמר דבריו, כמאן [כדעת מי אמר]? שהרי דבריו הם לא כשיטת ר' מאיר, אלא בניגוד להם, ולא כשיטת ר' יהודה, שאין להם סיוע מדברי ר' יהודה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: הוא הדין שלדעת ר' יהודה כאשר קנה וחזר וקנה — נמי [גם כן] צריך לברך. והא דקא מיפלגי [וזה שהם חלוקים] רק במקרה שיש לו כבר כלים כאלו וקנה חדשים, אין בכך הוכחה שרק בכך הם חולקים, אלא נאמרה המחלוקת בדרך זו להודיעך כחו של ר' מאיר, שאפילו כאשר קנה ויש לו כבר כדוגמתם — אין צריך לברך, וכל שכן כאשר קנה וחזר וקנה שאין צריך לברך.

ושואלים: אם זו הסיבה להבאת המחלוקת בצורה זו, ליפלגו [שיחלקו] במקרה שקנה וחזר וקנה שלדעת ר' מאיר אין צריך לברך, להודיעך כחו של ר' יהודה המחייב לברך אף בכגון זה! ומשיבים: מוטב להשתמש בנוסח שלפנינו, כיון שכח דהתירא [של היתר] עדיף ליה [לו] להראות, עד כמה מתיר ר' מאיר שלא לברך.

א שנינו במשנה שמברך אדם על הרעה מעין הברכה שמברך אדם על הטובה, כלומר, על רעה שיש בה לעתיד צד של טוב מברך כפי המצב הקיים.

ושואלים: היכי דמי [איך הוא בדיוק]? מה היו בדיוק הדברים? ומסבירים: כגון דשקל בדקא בארעיה [שנפרץ הסכר באדמתו], אף על גב דטבא [אף על פי שלאחר זמן טובה] היא, לדידיה [לגביו] כיון דמסקא ארעא [שמעלה האדמה] בשל שטפון המים שירטון ושבחא [ומשתבחת] בכך, השתא מיהא [עכשיו בכל אופן] רעה היא.

ועוד שנינו במשנה שעל הטובה שיש בה מעין רעה מברך על הטוב.

ושואלים: היכי דמי [איך הוא בדיוק]? מה היו בדיוק הדברים? ומסבירים: כגון דאשכח [שמצא] מציאה, אף על גב [אף על פי] שרעה היא לדידיה [לגביו], משום דאי שמע בה מלכא [שאם ישמע עליה המלך] הרי בודאי שקיל לה מיניה [יקח אותה ממנו], מכל מקום השתא מיהא [עכשיו בכל אופן] טובה היא, כי לפי החוק אז היו כל האבידות שייכות לאוצר המלך, ומי שלא מסרן אף נידון לעונש.

ב שנינו במשנה שאם היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי בן זכר "— הרי זו תפלת שוא.

ומכאן אתה למד כי לא מהני רחמי [מועילה בקשת רחמים]? מתיב [מקשה] על כך רב יוסף: נאמר "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" (בראשית ל, כא), ויש לשאול: מאי [מה] משמעות ההדגשה "ואחר", מה רוצה הכתוב לומר בהדגשת העובדה שלאחר לידת זבולון ילדה את דינה? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, ואם זה הולד שבהריון זכר, לא תהיה אחותי רחל אף כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר: "ותקרא את שמה דינה" על שם הדין. ודוחים: אין מזכירין מעשה נסים ללמוד ממנו הלכה כללית.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי המעשה של לאה שהתפללה על הולד בתוך ארבעים יום ליצירה הוה [היה]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים לאחר הביאה — יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע אלא יקלט ויהיה ולד. משלשה ימים ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים — יבקש רחמים שלא יהיה סנדל, שכאשר העובר אינו מתפתח הריהו מקבל צורה הדומה קצת לדג הסנדל. משלשה חדשים ועד ששה חדשים — יבקש רחמים שלא יהא נפל. ומששה חדשים ועד תשעה חדשים — יבקש רחמים שיצא בשלום. הרי שבתוך ארבעים הימים הראשונים ליצירת הולד עדיין אפשר להתפלל ולשנות את מינו.

ושואלים: ומי מהני רחמי [והאם מועילה בקשת רחמים] לענין זה? והאמר [והרי אמר] רב יצחק בריה [בנו] של רב אמי: מסורת היא שברגע היצירה נקבע מינו של הוולד, שאם האיש מזריע תחלה — יולדת אשתו נקבה, ואם האשה מזרעת תחלה — יולדת זכר. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהזריעו שניהם בבת אחת, ומינו של הולד לא נקבע עדיין, ויש מקום לתפילה.

ג שנינו במשנה שאם היה אדם בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר והתפלל שלא תהיה בתוך ביתו — הרי זו תפילת שוא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בהלל הזקן שהיה בא פעם בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר: "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח בה'" (תהלים קיב, ז). אמר רבא: כל היכי דדרשת להאי קרא [בכל דרך שאתה דורש את הפסוק הזה] הוא נדרש; מרישיה לסיפיה [מראשו לסופו] — מדריש [הוא נדרש], מסיפיה לרישיה [מסופו לראשו] — מדריש [הוא נדרש]. ומפרטים: מרישיה לסיפיה מדריש [מראשו לסופו הוא נדרש] — "משמועה רעה לא יירא", מה טעם לא יירא? — כפי שנאמר בהמשך: כי "נכון לבו בטח בה'". ומסיפיה לרישיה מדריש [מסופו לראשו הוא נדרש] — מי ש"נכון לבו בטח בה'", אותו אדם "משמועה רעה לא יירא".

מסופר: ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [תלמיד אחד שהיה הולך אחרי] ר' ישמעאל בר' יוסי בשוקא [בשוק] של ציון. חזייה דקא מפחיד [ראהו ר' ישמעאל לאותו תלמיד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: חטאה את [חוטא אתה], דכתיב [שכן נאמר]: "פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים" (ישעיהו לג, יד). אמר ליה [לו]: התלמיד: והכתיב [והרי נאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד)! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר], שיש לפחד שמא ישכחם, אך בשאר עליו לבטוח בה'.

בדומה קצת לכך מסופר: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [היה הולך אחרי] רב המנונא. אתנח [נאנח] יהודה בר נתן. אמר ליה [לו] רב המנונא: וכי יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [רוצה אותו אדם להביא על עצמו]? דכתיב [שהרי נאמר]: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה)! שאלו: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשרי אדם מפחד תמיד"! וענה רב המנונא: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר].

ד שנינו במשנה שהנכנס לכרך מברך שתי ברכות ולדעת בן עזאי ארבע ברכות.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא פירוט שיטתו של בן עזאי: לקראת כניסתו לעיר מהו אומר? — "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום". נכנס לעיר, אומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום". בקש לצאת מהעיר, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתוציאני מכרך זה לשלום". יצא, אומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום. וכשם שהוצאתני לשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך".

אמר רב מתנא: לא שנו דברים אלה אלא בכרך שאין דנין והורגין בו, שבאותו כרך עלול הוא ליהרג בלא משפט, אבל בכרך שדנין והורגין בו — לית לן [אין לנו] בה חשש ואינו צריך לתפילה זו, שהרי אם הוא חף מפשע — לא ינזק.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב מתנא להיפך: שאפילו בכרך שדנין והורגין בו צריך לבקש רחמים, מפני שזימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא [לפעמים אין מזדמן לו אדם שילמד עליו זכות].

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לבית המרחץ, בבתי מרחצאות רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש, אומר הנכנס: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון. ואם יארע בי דבר קלקלה ועון — תהא מיתתי כפרה לכל עונותי".

אמר אביי: לא לימא אינש הכי [יאמר אדם כך], "אם יארע בי דבר קלקלה", כדי שלא לפתח פומיה [יפתח בכך פיו] לשטן. שאמר ריש לקיש, וכן תנא [שנו] משמיה [משמו] של ר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן להעלות מרצונו אפשרות של תקלה או מיתה.

אמר רב יוסף: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך — דכתיב [שנאמר]: "כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו" (ישעיהו א, ט) ואחר כך מאי אהדר להו [מה החזיר להם] הנביא — "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמורה" (שם, י), הרי שעם הדימוי לסדום התקיים הדבר אחר כך בפועל.

וחוזרים לאותו אדם שנכנס לבית המרחץ, ושואלים: כי נפיק מאי [כאשר יוצא, מבית המרחץ, מה] הוא אומר? אמר רב אחא, יאמר: "מודה אני לפניך שהצלתני מן האור" (אש).

מסופר: ר' אבהו על לבי בני [נכנס לבית המרחץ]. אפחית בי בני מתותיה, אתרחיש ליה ניסא קם על עמודא, שזיב מאה וחד גברי בחד אבריה [נפחת בית המרחץ מתחתיו, והתרחש לו נס שעמד על עמוד והציל מאה ואחד אנשים בזרועו האחת], שהוא החזיק בזרועו אדם אחד או שנים, ונתלו בהם אחרים ואחרים באחרים, עד שניצולו כולם. אמר: היינו [זהו] מה שאמר רב אחא. כלומר, הרי זה אישור לדברי רב אחא שיש להודות על יציאה בשלום מהמרחץ.

שכך אמר רב אחא: הנכנס להקיז דם, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה, ותרפאני. כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו". כלומר, אין בכוחם של בני אדם ולא היה ראוי להם לעסוק ברפואה, אלא להניח את הדבר למעשה ה'.

על כך אמר אביי: לא לימא אינש הכי [אל יאמר אדם כך], דתני דבי [שהרי שנו בבית] מדרשו של ר' ישמעאל על הנאמר "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) — מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ולכן אין לומר שהרפואה היא רק מנהג בני אדם, שלא לפי רצון ה'.

ובקשר למקיז דם שואלים: כי קאי מאי [כאשר הוא עומד מן ההקזה מה] הוא אומר? — אמר רב אחא: יאמר בהודאה "ברוך... רופא חנם".