ואיבעית אימא רבנן [ואם תרצה אמור שמשנתנו כשיטת חכמים היא] וביום טוב מותר אף להטביל, וכולה מתניתין [וכל משנתנו] היא בשבת ובשבת לדעתם אסור להטביל, אף כי מותר להשיק.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו בין השמשות בשעת הדמדומים בסוף היום שהוא ספק חול ספק יום טוב, מפני ספק איסור טבילת כלי בחג.

ר' שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילין אותו בשעה זו מפני שצריך הכלי הערב שמש. כי כלי שנטמא והוטבל, נטהר רק לאחר השקיעה ביום הטבילה, ובמקרה זה צריך להמתין עוד יום שלם, עד שיעריב שמשו של יום המחרת. ואם מטבילו בין השמשות — מן הסתם כוונתו שמיד יטהר הכלי ויוכל להשתמש בו, ומאחר שבין השמשות הוא ספק לילה, לכך צריך יהיה להמתין מספק עוד יום אחד, ומוטב שלא יבוא לחשש שימוש בכלי קודם טהרתו.

ושואלים: וכי התנא קמא [הראשון] לא בעי [צריך] שיהיה הערב שמש? הלא ברור שצריך! אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי [מצאתי את החכמים של בית] מדרשו של רב דיתבי וקא אמרי [שיושבים ואומרים] באותו נושא, שבבעיה האם מקבלים את העיקרון שמחשבתו של אדם נכרת מתוך מעשיו או לא, קמפלגי [חלוקים הם]. והיכי דמי [וכיצד בדיוק הדבר] — כגון דנקיט מנא בידיה ורהיט ואזיל [שהוא מחזיק כלי בידו ורץ והולך] בין השמשות לאטבוליה [להטבילו].

מר [חכם זה, חכמים] סבר: האי דקא רהיט ואזיל [זה שהוא רץ והולך] — מידע ידע דבעי [יודע הוא שצריך] הערב שמש, ואם מגיע לטבול בשעה מאוחרת יותר יודע הוא שצריך להמתין יום נוסף, ואין חוששים שישתמש בכלי בו ביום. ולכן, בבין השמשות של ערב יום טוב, כיון שלא יוכל להשתמש בכלי הזה אלא למחרת, הרי שהטבלתו היום שלא לצורך היא וכהכנה מיום טוב לחול היא ואסורה, אבל אם מטבילו ביום חול — מותר.

ומר [וחכם זה, ר' שמעון שזורי] סבר: אינו כן, אלא מחמת מלאכתו שלא הספיק לעשות דברים בזמנם הוא דקרהיט [שרץ] ואינו יודע שצריך הערב שמש, וחושב שיוכל להשתמש בו מיד, ולכן גזרו שלא יטביל כלל בין השמשות.

ואמינא להו אנא [ואמרתי אני, רבא, להם]: במחשבתו נכרת מתוך מעשיו — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאפשר לסמוך על כך. כי פליגי [כאשר נחלקו]; כגון דאיטמי [שנטמא] אצל אותו אדם כלי בשרץ שהוא פחות משיעור כעדשה, ואתא לקמיה דרבנן לשיולי [ובא אותו אדם לפני חכמים לשאול] האם בפחות מכעדשה איטמי [נטמא] הכלי אי [או] לא? מר [חכם זה, ר' שמעון שזורי] סבר: מדהא [כיון שדבר זה] שאין שרץ מטמא בפחות מכעדשה לא גמיר [למד] הא [הרי] דין הערב שמש, נמי [גם כן] לא גמיר [למד] ולכך יש לאסור עליו אף ביום חול, ומר [וחכם זה, חכמים המתירים ביום חול] סבר: הא [דבר זה] לגבי שיעור כעדשה הוא שלא גמיר [שלא למד], הא [הרי] דין הערב שמש גמיר [למד], שהרי דין זה מפורש בתורה.

ב שנינו במשנה שמטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה. פירוש הדברים הללו לא היה ברור, ועל כן מסבירים: תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מגב לגב? הרוצה לעשות גתו, כלומר, לתקן ולהטביל לצורך הגת, על גב (אגב) טיהור כדו הטמא, שמתחילה חשב להטביל את כדו הטמא ונמלך בדעתו לעשות את גתו ומתוך חשש רוצה להטביל שנית לצורך הגת, או לעשות

כדו על גב גתו, שרצה לעשות גתו ובתוך כך נמלך וטבל אגב זה את כדו ומתוך שמסתפק אם עשה כדין, רוצה להטביל בשנית — עושה. שכיון שהטבילה בשנית אינה מטהרת ואין בה משום חובה — אינה נחשבת כטבילה, ולפיכך לא גזרו בה איסור אף ביום טוב.

וכן כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו של עושי קרבן פסח והיה טמא וטבל לטהרתו, או שהיו כליו טמאים והטבילם לדעת כן, ונמלך בדעתו ורוצה לאכול בחבורה אחרת ורצונו בשל כך לטבול או להטביל כליו מחדש לשם החבורה השניה — הרשות בידו אף בחג, ואין גוזרים איסור על כך, שהרי אינו חייב בטבילה זו מעיקר הדין ולפיכך אינה נחשבת כטבילה.

ג משנה בית שמאי אומרים: מביאין שלמים לקרבן ביום טוב ואין סומכין עליהן, כי הסמיכה יש בה משום עבודה בבעלי חיים, וזו אסורה ביום טוב משום שבות. אבל לא מביאים עולות נדבה פרט לאלה הקבועות (כגון תמידים ומוספים), לפי שהעולות אינן נאכלות לאדם, ואסור לשחוט שחיטה שאינה צריכה לאכילה של אדם. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים וגם עולות, ואף סומכין עליהן.

ד גמרא אמר עולא: מחלוקת זו היא בשלמי חגיגה (שחובה להביאם בחג) רק לענין לסמוך עליהם, אבל לענין הבאתם למקדש אף בית שמאי מודים שמותר, שהרי הן מחובת היום, ובעולת ראייה (שחובה להקריבה בימות הרגל), המחלוקת לענין ליקרב, כלומר, אם הותרה הבאתם כלל הבאתם למקדש. שבית שמאי סברי [סבורים], שמדברי הכתוב "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה" (ויקרא כג, מא) יש לדייק: חגיגה — אין [כן], יש להביא, אולם עולת ראיה — לא. ובית הלל סברי [סבורים]: "לה'" — כל דבר שהוא קרבן לה' מותר להביאו כל ימי החג, ואף ביום טוב עצמו.

אבל נדרים ונדבות שאינם חובת היום — דברי הכל אין קרבין (אין מביאים אותם) ביום טוב, אפילו לדעת בית הלל. וכן אמר רב אדא בר אהבה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.

מתיבי [מקשים על כך]: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב, כנדר או נדבה — שאינה קריבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה או שלמי שמחה — שקרבין ביום טוב, שהרי יום טוב הוא זמנם המיוחד, ואם לא יביאום, מתוך שעבר זמנו — בטל קרבנו.

על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים, ועל שלמים שאינן של יום טוב, כנדרים ונדבות. שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא. ושיטה זו נוגדת את דברי עולא שאמר כי נדרים ונדבות אינם קרבים בחג לדעת הכל!

ומשיבים: תריץ ואימא הכי [ישב, תקן, ואמור כך]: אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה ושלמים שאינן של יום טוב כנדרים ונדבות, שבודאי אין קרבין ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב, כחגיגה ושמחה שקרבין ביום טוב. על מה נחלקו — על עולה שהיא של יום טוב, כתמידים ומוספים שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא.

רב יוסף אמר: זו אינה קושיה מעיקרה, וכי תנאי שקלת מעלמא [האם את התנאים הוצאת מן העולם]?! תנאי [מחלוקת תנאים] היא ודעת ר' שמעון בן אלעזר לא דעת הכל היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: שלמים הבאים מחמת יום טוב ביום טוב, כחגיגה ושמחה, בית שמאי אומרים: סומך עליהן מערב יום טוב, ושוחטן ביום טוב. ובית הלל אומרים: סומך עליהן ביום טוב עצמו ושוחטן ביום טוב.