וכפי שנאמר: "ולעובד אדום בנים... פעלתי השמיני" וכתיב [ונאמר] בהמשך אותו פסוק "כי ברכו אלהים" (דברי הימים א' כו, ד–ה), ומשמע כי אותם שמונה בנים הם היו הברכה. ונאמר "כל אלה מבני עבד אדם המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבדה ששים ושנים לעבד אדם" (שם ח), שכל אחת מתשע הנשים ילדה ששה בנים בבת אחת, ואם מצרפים את השמונה הראשונים, הרי שהיו ששים ושנים בסך הכל.

א אמר ר' אבין הלוי: כל הדוחק את השעה ומנסה לנצל הזדמנות שאיננה מגיעה לו — השעה דוחקתו והוא נדחה ממקומו. וכל הנדחה מפני השעה ומוותר על הזדמנות שבאה לידו — השעה נדחת מפניו.

ואפשר ללמוד זאת ממה שקרה לרבה ורב יוסף. שרב יוסף היה סיני (בקי מופלג) ורבה היה עוקר הרים (חריף ביותר), ואצטריכא להו שעתא [הצטרכה להם השעה], שהיה צורך לבחור באחד מהם כראש ישיבה. שלחו להתם [לשם, לארץ ישראל] שאלה זו לחכמים: סיני ועוקר הרים, איזה מהם קודם? שלחו להו [להם] בתשובה: סיני קודם, מפני שהכל צריכים למרי חטיא [לבעל החטים], כלומר, לאדם הבקי במקורות. ואף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף את המינוי, דאמרי ליה כלדאי [שאמרו לו הכשדים חוזי הכוכבים] לרב יוסף: מלכת תרתין שנין [אתה תמלוך, תהיה ראש ישיבה במשך שתי שנים].

ואז מלך רבה עשרין ותרתין שנין [עשרים ושתים שנים], ואחריו לאחר שמת מלך רב יוסף עוד תרתין שנין ופלגא [שתי שנים ומחצה], שאף שלא ניצל את ההזדמנות שבאה לידו, בסופו של דבר קיבל את המיועד לו.

ומסופר כי כל הנך שני [אותן השנים] שבהן מלך רבה, אפילו אומנא לביתיה [אומן, מקיז דם לביתו] לא קרא, אלא היה הולך אליו בעצמו, שלא נטל לעצמו כל שררה.

ב ועוד אמר ר' אבין הלוי: מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב", שכן יש לתמוה: דווקא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא מכאן לומדים כלל לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה. כלומר, כשם שבנאי המטלטל את הקורה כדי לקובעה בבנין צריך לכוון ולדייק במדתה ולהתאימה כדי שתיכנס במקומה, כך יעקב אבינו שכל הבנים שמהם נהיה לבסוף עם ישראל הם שלו וטרח בגידולם, עליו להמשיך ולבקש רחמים עליהם כדי להביא לשלימות בנין העם.

ועוד אמר ר' אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו השכינה, שנאמר: "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים" (שמות יח, יב). והדבר תמוה: וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו!

אלא בא כתוב זה לומר לך שכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה — כאילו נהנה מזיו השכינה.

ועוד אמר ר' אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו בלשון "לך בשלום", אלא יאמר "לך לשלום", שהרי יתרו שאמר לו למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) עלה משה והצליח. ודוד שאמר לו לאבשלום בנו "לך בשלום" (שמואל ב' טו, ט) סופו של אבשלום שהלך ונתלה.

ועוד אמר ר' אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא יאמר "לך בשלום", שנאמר: "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום" (בראשית טו, טו).

ג אמר ר' לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס מיד לבית המדרש ועוסק בתורה — זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח), שההולכים ממקום תפלה למקום תורה זוכים לגילוי ה' בציון.

על אותו כתוב אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, מפני שבכל עולם הולכים הם ומתקדמים, וכפי שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

ד אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג), שאם כל בני ישראל הם למודי ה' — שלום לכל.

וכן דרשו: אל תקרי [תקרא] "בניך" אלא "בוניך", שתלמידי החכמים הם הנקראים בוני שלום הדור. וכן נאמר עוד בכתובים: "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט, קסה), וכן: "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (שם קכב, ז), משום מה? — "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך" (שם ח–ט), "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (שם כט, יא).

הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות