מאי דכתיב [מהו שנאמר] מה משמעות הכתוב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך" (תהלים סט, יד) שנראה ממקרא זה שהמתפלל מבקש שתהא תפילתו דווקא בעת מיוחדת שהיא עת רצון. אימתי היא עת רצון זו — בשעה שהצבור מתפללין. שאין ה' משיב לריק פני הציבור, ולכן ראוי להשתדל להתפלל עם הציבור.

ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא [מכאן], ממקרא זה למדים אנו סגולת תפילת הרבים שהיא נענית: "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך" (ישעיה מט, ח).

ואילו ר' אחא בר' חנינא אמר מהכא [מכאן] נלמד דבר זה, שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס" (איוב לו, ה) שהוא קורא: "הן אל — כביר לא ימאס", שלא ידחה ה' ("ולא ימאס") תפילתו של הציבור הגדול ("כביר"). וכתיב [ונאמר]: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ישמע אל ויענם..." (תהלים נה, יט-כ), שהתפילה נענתה משום ש"ברבים היו עמדי", שעמדו יחד להתפלל.

תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך] כדברי ראיה אחרונה זו, ובשינוי מה, ר' נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים — שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", וכתיב [ונאמר]: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי ", ולדעת ר' נתן לא דוד הוא האומר זאת על עצמו, אלא הם דברי ה' הפונה לבני אדם, וכך אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה הנקראת "שלום" ("וכל נתיבותיה שלום". משלי ג, יז), ובגמילות חסדים אשר מעצם מהותו מביא שלום בין בני אדם, ומתפלל עם הצבור ("כי ברבים היו עמדי") — מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.

א ועוד בשבח התפילה ברבים, אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, הסמוך אליו, ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא "שכן רע", שנאמר: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם" (ירמיה יב, יד), כלומר, אותו אדם שהינו רק נוגע ואינו נכנס אל מקום התפילה ("נחלתי"), הוא בכלל "שכני הרעים". ולא עוד אלא שהוא נענש שגורם בשל כך גלות לו ולבניו, שנאמר שם: "הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם".

ומסופר שאמרו ליה [לו] החכמים לר' יוחנן: איכא סבי [יש זקנים] בבבל. תמה ואמר: והלא "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא) כתיב [נאמר], ומשמע: אבל בחוצה לארץ — לא, ובזכות מה מאריכים איפוא ימים תושבי בבל? כיון דאמרי ליה [שאמרו לו] שבני בבל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא [משכימים ומעריבים לבית הכנסת], אמר: אם כן היינו דאהני להו [זהו שהועיל להם].

וכדרך שאמר ר' יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי [השכימו והעריבו והכנסו לבית הכנסת, כך שתאריכו ימים]. ואמר ר' אחא בר' חנינא: מאי קרא [מהו הכתוב] המשמש מקור לדברים אלה — מה שנאמר: "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי" (משלי ח, לד), ובענין המקיים דבר זה כתיב בתריה [נאמר אחריו]: "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'" (שם, לה).

ומתוך דברי כתוב זה אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. מאמר זה תמוה, ומיד שואלים שני פתחים ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי מה יעשה אדם כשיש בבית הכנסת אך פתח אחד? אלא אימא [אמור] ותקן את לשון רב חסדא, שייכנס אדם שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל, ועל ידי כך יקיים "לשמור מזוזות פתחי" בלשון רבים, שהם שני פתחים.

ב מתוך שהוזכר הפסוק "כי מוצאי מצא חיים", דנים עוד בביאורו. נאמר: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב, ו), ובמשמעות "עת מצוא" זו אמר ר' חנינא: "לעת מצא" זו אשה, שהיא העת שבה צריך אדם למצוא אשה לישא אותה, ועל זאת יש לו להתפלל שימצא אשה טובה. וכפי שאכן נאמר הדבר בכתובים: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" (משלי יח, כב).

וכן נהגו לקרוא כך לנישואי אשה, כמו שבמערבא כי נסיב אינש אתתא [במערב, בארץ ישראל כאשר נושא אדם אשה] אמרי ליה הכי [אומרים לו כך]: "מצא או "מוצא"? ששואלים אותו ברמז, מה היא האשה שנשא, האם ראוי לקרוא עליה את הפסוק המתחיל ב"מצא" וכעין זה דכתיב [שנאמר]: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", או שמא היא מאלו שעליהן נאמר הלשון "מוצא" וכעין דכתיב [שנאמר]: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו).

ואילו ר' נתן אומר: "לעת מצא" — זו תורה, שהיא העת של חיפוש תורה, וכפי שנאמר בפסוק המדבר בתורה: "כי מצאי מצא חיים", הרי שזו היא המציאה המתבקשת.

רב נחמן בר יצחק אמר "לעת מצא" — זו מיתה, שראוי לאדם להתפלל "לעת מצוא", כשמוצא אותו המוות, שתהא יציאתו מן העולם בשלוה, וכפי שנאמר: "למות תוצאות" (תהלים סח, כא), והריהו מפרש "תוצאות" ו"מצוא" כמלים בעלות משמעות זהה.

ומעין זה תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: "למות תוצאות", ו"תוצאות" בגימטריא הכי הוו [כך הם], תשע מאות ושלוש. ומבואר כי קשה שבכלן, בכל דרכי המיתה — המיתה במחלת האסכרא, ניחא [נוחה] שבכלן — מיתת נשיקה. אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא [דומה כקוץ בגיזת צמר שלאחור היא נושרת], שעם הקוץ הנמשך החוצה נקרע גם הצמר עצמו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהיא כפיטורי [כחבלים] בפי ושט, הנכנסים בדוחק ושמשיכתם גורמת יסורים. ואילו מיתת נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא [דומה כהוצאת שערה מחלב]. ויש לאדם להתפלל שלא תהא מיתתו קשה.

ר' יוחנן אמר: "לעת מצא" — זו קבורה, שראוי להתפלל לקבורה בכבוד ראוי. כסיוע לדבריו של ר' יוחנן אמר ר' חנינא, מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז לכך — "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר" (איוב ג, כב), הרי שישנם מצבים בהם שש אדם אל מציאת קבר שבו ינוח גופו. ואמר רבה בר רב שילא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: ליבעי אינש רחמי [יבקש אדם רחמים] על עצמו אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא [השלכת רגבי עפר במעדר אחרון בקבורתו שיהיה בשלום]

מר זוטרא אמר: "לעת מצא" — זה בית הכסא. שמאחר שלא היתה מערכת לניקוז מי השופכים ברוב המקומות, חייב היה אדם ליפנות לצרכיו במרחק מן העיר. ואי הנעימות ואף חשש הבזיון שבדבר גורמים שיראה אדם במציאת מקום מתאים "עת מצוא". אמרי במערבא [אמרו במערב, בארץ ישראל]: הא [זו] דרך הפירוש של מר זוטרא עדיפא מכלהו [עדיפה מכולן], שכן מפורש במקרא שבית הכסא נקרא "מוצא" (ראה מלכים ב י, כז) (רא"מ הורוביץ).

ג ושוב לנושא המרכזי של המסכת, בית הכנסת. אמר ליה [לו] רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא [יאמר לנו אדוני מאותם דברים מעולים] שאמרת משמיה [משמו] של רב חסדא במילי דבי כנישתא [בענייני בית הכנסת].

אמר ליה [לו] רפרם, הכי [כך] אמר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהלים פז, ב) יש לפרש: אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה (שהם "שערי ציון" — המיוחדים, הבולטים) יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, אשר אף שהם המעולים ב"משכנות יעקב", מכל מקום אינם עסוקים בהלכה.

והיינו [ורעיון זה] על ערכה העליון של התורה הביע ואמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: מיום שחרב בית המקדש אשר בו היתה השראת ה' בעולם אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו מקום התגלות אלא ארבע אמות של (שעוסקים בהן) בהלכה בלבד. ממאמר זה הוציאו אף מסקנות מעשיות.

ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא, ומצלינא בבי כנישתא [בראשונה הייתי לומד בתוך הבית, בביתי, ומתפלל בבית הכנסת]. כיון דשמענא להא [ששמעתי שמועה זו] שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ומתוך זה הבנתי את חשיבות ארבע אמות של הלכה, לא הוה מצלינא [הייתי מתפלל] אלא היכא דגריסנא [במקום שהייתי לומד].

וכן מסופר כי ר' אמי ור' אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא [אף על פי שהיו להם שלושה עשר בתי כנסת] בטבריא לא מצלו [התפללו] אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי [בין העמודים, במקום שהיו לומדים].

ד ועוד אמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שיושב ובטל ממלאכה ומשתעשע ביראתו לה', שאילו גבי [אצל] ירא שמים כתיב [נאמר] בכתוב "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד" (תהלים קיב, א) ואילו גבי [אצל] הנהנה מיגיעו כתיב [נאמר]: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (שם קכח, ב), ומפרשים: "אשריך" — בעולם הזה, "וטוב לך" — לעולם הבא, ולגבי [ואצל] ירא שמים כתוב אמנם הלשון "אשרי", אך "וטוב לך" לא כתיב ביה [נאמר בו].

ועוד אמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שעל ידי כך ימנע מעבירות. שכן מוצאים אנו שכל זמן ששמעי בן גרא (שלפי המסורת היה הוא גדול בתורה ורבו של שלמה. ראה גיטין נט, א) היה קיים, לא נשא שלמה את בת פרעה, לפי שכן במקרא, רק לאחר שמסופר על המתת שמעי (מלכים א ב׳:כ״ז), מסופר על נישואי שלמה לבת פרעה (תחילת פרק ג).

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאל ידור אדם במקום רבו!

ועונים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאמרו שידור אדם במקום רבו הרי זה באופן דכייף ליה [שהוא כפוף לו] לרבו, ויעשה כפי שיורנו ואז טוב שידור עמו, והא [זה] שאמרו שלא ידור במקום רבו, הרי זה באופן דלא כייף ליה [שאינו כפוף לו] ויבוא לעשות קטטה עם רבו. ומן הדברים הללו שבים שנית אל הנושא המרכזי, בית הכנסת.

אמר רב הונא בר יהודה, אמר ר' מנחם, אמר ר' אמי: מאי דכתיב [מהו שנאמר], כיצד מתפרש הלכה למעשה הכתוב "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א, כח) — זה המניח ספר תורה בשעה שהוציאוהו לקרוא בתפילה, ויוצא מבית הכנסת, שהרי הוא נראה כבורח מדבר ה'.

הלכה למעשה אמרו כי ר' אבהו נפיק [היה יוצא] בין גברא לגברא [איש לאיש] הקוראים בספר התורה. כי מאחר שמפסיקים בין קריאתו של אדם אחד לזו של הבא אחריו, ואף סוגרים את הספר לפי שעה, אין בכך משום ביזוי התורה כשיוצא.

בעי [שאל] רב פפא: בין פסוקא לפסוקא [בין פסוק לפסוק] מהו הדין בכגון זה? שמאחר ונהגו להפסיק בין פסוק לפסוק בתרגום לארמית, האם מותר בשעת הפסק זה לצאת החוצה.

לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מסופר כי רב ששת מהדר אפיה וגריס [היה מחזיר, מפנה את פניו, מספר התורה בו קוראים, ולומד]. אמר (כביאור להתנהגותו): אנן בדידן ואינהו בדידהו [אנו בשלנו והם בשלהם]. ומאחר שבאותה שעה עסק בתורה שבעל פה, אין לראות בזה משום "עוזבי ה'".

ה ועוד אמר רב הונא בר יהודה, אמר ר' אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור. לפי שהציבור קורא בשבת פרשה מסויימת, וחייב כל אדם לקרוא במשך השבוע שלפני השבת אותה פרשה בפני עצמו שנים מקרא ואחד תרגום, שיקרא שתי פעמים את המקרא ופעם אחת את תרגומו של המקרא,