כאן קודם גזר דין — ישא ה' פניו, כאן לאחר גזר דין — לא ישא פנים. ואם כן משמע שלאחר גזר דין אין עוד מקום לתשובה! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד, אבל ציבור נמחל להם אפילו לאחר גזר דין.

ומעירים: כי גם לגבי גזר דין של יחיד תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: שנים שעלו למטה מפני החולי וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום למקום הדין הרומי לידון ודינן שוה, זה ירד מן המיטה והבריא וזה לא ירד, זה ניצל מן הדין וזה לא ניצל,

מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? כי זה שהבריא או ניצל — התפלל וביקש על נפשו ונענה, וזה התפלל ולא נענה. ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה בכל לב, ולכן נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה ולכן

לא נענה. ר' אלעזר אמר: לא כן, אלא כאן שמתפלל על נפשו קודם גזר דין — הריהו נענה, כאן שמתפלל לאחר גזר דין — אינו נענה. ר' יצחק אמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. שאף לאחר גזר דין יכול הוא להיענות.

ושואלים מצד אחר: וגזר דין של צבור מי מיקרע [האם הוא נקרע] תמיד על ידי תשובה? והא [והרי] כתוב אחד אומר: "כבסי מרעה לבך ירושלים למען תיושעי" (ירמיה ד, יד), וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיה ב, כב), מאי לאו [האם לא] צריך להבין את הסתירה בין הכתובים כך: כאן קודם גזר דין — יש תקנה בכיבוס הלב שבתשובה, כאן לאחר גזר דין — אף זה אינו מועיל!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] מדובר לאחר גזר דין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן — בגזר דין שיש עמו שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יבטל דינו, שאף אם עושה תשובה אין גזר דינו מתבטל, כאן בגזר דין שאין עמו שבועה — יש לו ביטול על ידי תשובה,

וכפי שאמר רב שמואל בר אמי. שאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה של הקדוש ברוך הוא שלא יתבטל, שאינו נקרע — שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א' ג, יד).

אגב פסוק זה אמר רבא: בזבח ובמנחה אינו מתכפר — אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר על ידי תורה וגמילות חסדים. מסופר: רבה ואביי מדבית [מבית, ממשפחת] עלי קאתו [באו], וקללת בית עלי היתה שמרבית בני משפחתו ימותו אנשים, כלומר, עוד בהיותם צעירים מאד. רבה שעסק בעיקר בתורה חיה ארבעין שנין [חי ארבעים שנה], ואילו אביי שעסק בתורה וגמילות חסדים חיה שיתין שנין [חי שישים שנה], שהועיל לו הדבר לדחות יותר את גזר דינו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה ולא ידעו מה גרם להם. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה [שנאמר]: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב, לג), ואם אכן כך, תקנתכם היא — לכו ועסקו בתורה ובזכות זאת חיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו יותר. והיו קורין אותה משפחת ר' יוחנן על שמו ולכבודו.

אמר רב שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם, ותוהים: אינו נחתם?! והכתיב [והרי נאמר]: "נכתם עונך לפני" (ירמיה ב, כב), משמע שלעוון הציבור אין מחילה ומחיקה! אלא כך יש לומר: אף על גב שנחתם — נקרע לאחר מכן ומתהפך לטובה. שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), משמע שתמיד יש דרך להתקרב לה'.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר]: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו), משמע שיש זמן שאינו קרוב ואינו נענה!

ומשיבים: התם [שם מדובר] ביחיד, שיש זמנים מיוחדים שה' קרוב אליו, הכא [כאן מדובר] בצבור, שבכל זמן שיקראוהו, הריהו קרוב. ושואלים: ביחיד אימת הזמן שה' קרוב בו? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. נאמר: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וימת" (שמואל א' כה, לח), ושואלים: עשרה ימים אלה מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] כלומר, מה טיבם של עשרה ימים דווקא? אמר רב יהודה אמר רב: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד שבאו לבקרו, שמפני הנימוס נתן לעשרת עבדי דוד לשתות דבר מה, ולכן נדחה גזר דינו בעשרה ימים. אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שנותנים לכל אדם לעשות בהם תשובה.

א שנינו במשנה: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. ושאלו מאי [מה פירוש] "כבני מרון"? הכא [כאן בבבל] תרגימו [תרגמו, הסבירו זאת]: כבני אמרנא [כבני צאן], ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון ששם היה מעלה תלול וצר מאד ולא היה ברוחבו אלא כדי מעבר אדם אחד בלבד, והעומד בראש ההר היה יכול לראות את כל העולים להר במבט אחד. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות כאנשי צבא של בית דוד למשל, שהם נסקרים בבת אחת.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת (במבט אחד). אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] מעין זה בברייתא, שנאמר: היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו). ודנים: מאי קאמר [מה אמר] פסוק זה? אילימא הכי קאמר [אם תאמר כך אמר] הפסוק: דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי [שברא את כל העולם ומייחד את לבם זה כזה] — והא קא חזינן דלאו הכי [והרי אנו רואים שאין זה כך] שהרי אין לבם של כל האנשים כאחד ואינם דומים זה לזה. אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: היוצר רואה יחד את לבם ומבין אל כל מעשיהם בסקירה אחת.

ב משנה על קביעת וקידוש ששה חדשים בשנה השלוחין יוצאין מבית דין הגדול לכל מקום בארץ ובגולה להודיע מתי קדשו את החודש, ואלו הם: יוצאים על חודש ניסן מפני הפסח שידעו מתי לחוג אותו, על חודש אב מפני התענית שבתשעה באב, על אלול יוצאים מפני ראש השנה שחל חודש לאחר ראש חודש אלול, על תשרי יוצאים מפני תקנת המועדות (יום הכיפורים וסוכות), על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.

וכשהיה בית המקדש קיים — יוצאין השלוחים אף על חודש אייר מפני פסח קטן (פסח שני) שזמנו בארבעה עשר באייר, כדי שיקריבו בו אלו שהיו בשעת הקרבת הפסח הראשון טמאים או בדרך רחוק ולא יכלו להקריבו.

ג גמרא שואלים: כיון שיוצאים בחודש אב מפני התענית וליפקו נמי [ושייצאו גם כן] על חודש תמוז ועל חודש טבת שגם בהם יש ימי תענית ציבור!