והא [והרי] אמר ר' שמעון: שבכל מקרה שיש אחות חלוצה — שתי האחיות לא חולצות ולא מתייבמות, וכאן הלא מדין התורה ראויות וזקוקות הן לייבום מדין תורה, ומכיון שכן, הריהי נחשבת כזקוקה, ולדעת ר' שמעון יש לפוטרה אף מן החליצה, ומדוע נאמר שחולצות ולא מתייבמות!

ומשיבים: גזירה היא משום איסור מצוה דעלמא [בכלל], שאם לא היו חולצים להן, יש חשש שיחשבו שנפטרו מחליצה לא משום שהן אחיות אלא משום איסור מצוה, ויחשבו שבאיסור מצוה אין חליצה, ולכן גזרו שיחלצו.

ושואלים: הא תינח איהי [זה נוח בזו], באחת מהן, שראוי שיחלצו לה כדי להראות שיש חליצה באיסור מצוה, אבל אחותה מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך שאף היא נזקקת לחליצה? ומשיבים: גזירה גם באחותה משום לתא דידה [הגרר שלה].

ושואלים: אם כך, שאנו גוזרים מפני חשש ואומרים שמוטב שיחלצו, והא [והרי] גבי איסור ערוה לא גזרינן [אין אנו גוזרים] לדעת ר' שמעון שתצטרך הערוה חליצה משום אחותה, אלא פוטרים אותה לגמרי? ומשיבים: שאני [שונה] הוא ענין ערוה דמגמר גמירי לה אינשי [שלומדים אותה אנשים], שהרי איסור ערוה מפורש בתורה והכל יודעים אותו, וקלא אית [וקול יש] לה, ואין לחשוש שיבואו לטעות ולהחליף אותה ביבמה סתם — מה שאין כן באיסור מצוה שאינו מפורש בתורה ואין הכל יודעים אותו.

א משנה היו שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ואחד מופנה (רווק). מת אחד מבעלי האחיות בלא בנים והשאיר אשה, ועשה בה מופנה מאמר. כלומר, קידש אותה, והוא הקרוי "מאמר יבמים", אבל לא בא עליה עדיין, ואחר כך לפני שהספיק לכנוס אותה מת אחיו השני, ונפלה לפניו לייבום גם אשת האח השני שהיא אחותה של זו שקידש —

בית שמאי אומרים: אשתו עמו, שאותה יבמה שקידש הרי היא כאשתו, והלזו, האחרת, תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. ובית הלל אומרים: כיון שעדיין לא כנס גם את הראשונה — שתיהן זקוקות לו בזיקת ייבום. ולכן מוציא את אשתו, כלומר, את זו שעשה בה מאמר, בגט, לבטל את המאמר שעשה בה, ובחליצה לבטל את קשר הזיקה. ומוציא גם את אשת אחיו השני בחליצה. ומעירים, זו היא שאמרו: אוי לו על אשתו, ואוי לו על אשת אחיו. שהרי בגלל צירוף המאורעות מאבד את שתיהן.

ב גמרא שואלים: "זו היא" שאמרו במשנה, שהיא לשון דיוק וצמצום, למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? ומשיבים: למעוטי הך [למעט את זו] של ר' יהושע (להלן בדף קט, א) במי שהיה נשוי לקטנה, ונפלה לפניו אחותה לייבום, שסבור ר' יהושע שצריך הלה להוציא את שתיהן, ואמר שם: אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. וממשנתנו נלמד דלא עבדינן כוותיה [שאין אנו עושים כמותו כשיטתו], אלא אי [או] כשיטת רבן גמליאל, אי [או] כשיטת ר' אלעזר שם, שמוצאים בכגון זה דרך שיוכל לשאת לפחות את אחת מהן.

ג לגופם של הדברים, לכאורה אפשר היה ללמוד שלדעת בית שמאי יש למאמר תוקף בייבום, אולם אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] שמאמר לדעת בית שמאי קונה קנין גמור והיא נעשית כאשתו ממש עד כדי כך דאי בעי לאפוקי, סגי לה בגיטא [שאם הוא רוצה להוציא אותה, די לה בגט] ואינה צריכה חליצה, אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא כדי לדחות בצרה בלבד, שכוח המאמר מספיק כדי שהצרה, כלומר האחות שנפלה גם היא לפניו, תידחה ולא יצטרך לחלוץ לה.

אמר ר' אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך שמאמר איננו קונה קנין גמור אף לדעת בית שמאי, שכן שנינו במשנה בראש הפרק, שכאשר נפלו שתי אחיות יבמות לפני שני אחים, אם קדמו האחים וכנסו, בית שמאי אומרים: יקיימו, ומדיוק הלשון אפשר להבין: יקיימו — אין [כן], שאם כבר כנסו — יקיימו, אבל לכתחלה — לא, שאינם רשאים לשאת אותן, בגלל האיסור של אחות זקוקתו.