ומותר בה מיד, מכאן, שלדעתו עבד איננו צריך לקבל על עצמו מצוות בזמן טבילת שחרור, אלא מיד הוא נעשה כישראל, שהרי אותה אשה לא רצתה לקבל על עצמה יהדות ומשמע שעל ידי שחרורה היא נעשית בעל כורחה יהודית.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — דכתיב [שנאמר]: "ו כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו" (שמות יב, מד). והוא מדייק כאן: מדוע נאמר "עבד איש" ולא נאמר "עבד" סתם? וכי הכוונה היא עבד איש ולא עבד אשה? אלא עבד שהוא איש, שהוא אדם מבוגר — אתה מל בעל כרחו ("ומלתה אותו"), (ואין) אתה מל בן איש, כלומר, סתם גוי, לגיירו בעל כרחו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את הכתוב? אמר עולא, כך הם מבינים: כשם שאי (שאין) אתה מל בן איש בעל כרחו, וצריך אדם להתגייר מרצונו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו. ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] "כל עבד איש", ומה למדים הם מפסוק זה? ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכ דבריו של שמואל.

שאמר שמואל: המפקיר עבדו — יצא על ידי כך לחירות, ונעשה כישראל, ואין צריך גט (שטר) שחרור, שנאמר "ו כל עבד איש מקנת כסף". ויש לדייק: וכי דווקא עבד איש ולא עבד אשה? אלא ודאי הכוונה: עבד שיש לו רשות לרבו עליו ושהוא עובד אותו ("עבד איש" — עבד של איש) — קרוי עבד, ושאין רשות לרבו עליו שהפקירו — אין קרוי עבד.

על כל אותה שיטה של רב ששת שיש כאן מחלוקת בין ר' שמעון בן אלעזר לחכמים אם עבד משוחרר צריך לקבל על עצמו עול מצוות, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: אימור דשמעת להו לרבנן [אמור ששמעת אותם את חכמים] שמצריכים קבלת מצוות ביפת תואר, שלא שייכא [היתה שייכת] מתחילה במצות, שהרי גויה גמורה היתה, אבל עבד ששייך במצות בהיותו עבד, שהרי בעבדותו נתחייב בחלק מן המצוות של ישראל, הכי נמי [כך גם כן] שאפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכאשר מטבילו לשם שחרור אינו צריך לקבל עליו עול שאר המצוות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד גר ואחד לוקח (קונה) עבד מן הגוי — צריך העבד לקבל עליו עול מצוות. הא [הרי] מכאן תלמד שמי שלוקח מישראל — אין צריך לקבל.

ונברר, מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר כדעת ר' שמעון בן אלעזר — האמר [הרי אמר] כי לוקח מן הגוי נמי [גם כן] אין צריך לקבל! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון בן אלעזר, ושמע מינה [ולמד מכאן] בדרך הדיוק: שלוקח מן הגוי צריך לקבל עליו עול מצוות אבל לוקח עבד מישראל — אין צריך לקבל, שכבר קיבל כשנעשה עבד.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא [קשה] מה ששנינו במשנתנו אחד גר ואחד עבד משוחרר, שדינם שווה! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא ששניהם שווים — לענין טבילה תניא [היא שנויה], לומר ששניהם חייבים בטבילה, ולא לענין קבלת מצוות, שבענין זה יש ביניהם הבדל.

א כיון שהזכרנו את דין אשת יפת תואר, בגלל הקירבה לנושא של גירות, מביאים דברים שנאמרו בהלכה זו. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בענין אשת יפת תואר: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב), ונחלקו תנאים בפירושו של ביטוי זה; ר' אליעזר אומר כי פירושו: תקוץ (תקצוץ) את צפרניה, ר' עקיבא אומר: תגדיל.

ומסבירים את שיטותיהם, אמר ר' אליעזר: נאמרה עשיה בראש שהיא עושה מעשה בראשה ("וגלחה את ראשה") ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן, בראש, פירושו: העברה וקציצה של השיער — אף כאן הכוונה להעברה של הצפרניים מן הגוף. ר' עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן גילוח השערות נעשה לניוול וכיעור — אף כאן, בצפרניים, הכוונה היא לניוול על ידי שתגדלן.

וראיה לדברי ר' אליעזר — ממה שנאמר: "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב' יט, כה), ושם על כורחך אתה מבין מאי [מה] פירוש עשיה האמורה שם — העברה.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין, נאמר: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג),