מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל שאמר אין גט אחר גט — דמספקא ליה [שמסופק לו] בענין גט שניתן ליבמה אי דחי אי לא דחי [אם דוחה או לא דוחה] לגמרי. וכן מסופק לו לגבי המאמר אי קני אי לא קני [אם קונה או לא קונה]. ומפרשים: גט, אי דחי אי לא דחי [אם דוחה או לא דוחה], ומכל מקום אי קמא דחי [אם הגט הראשון דוחה] — בתרא מאי קעביד [האחרון, השני, מה הוא עושה], ולכן אין בו ממש. וכן אי קמא לא דחי [אם הגט הראשון אינו דוחה] — בתרא נמי לא דחי [האחרון גם כן אינו דוחה], ולכן בכל מקרה גט אחר גט אין בו ולא כלום.

וכיוצא בו מאמר אי קני אי לא קני [אם קונה או לא קונה], אי קמא קני [אם המאמר הראשון קונה] — בתרא מאי קעביד [האחרון, השני, מה הוא עושה], ואי קמא לא קני [ואם הראשון אינו קונה] — בתרא נמי לא קני [האחרון גם כן אינו קונה], ולכן אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: ומודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר, שעשה מאמר ביבמה אחת ונתן לשניה גט, וכן מודה שיש מאמר אחר הגט, שנתן ליבמה אחת גט ועשה בשניה מאמר. וכן מודה שיש גט אחר ביאה ומאמר, כגון שבא על יבמה אחת, ועשה מאמר בשניה, ונתן גט לשלישית, ומאמר אחר ביאה וגט.

ומעתה, ואי מספקא ליה [ואם מסופק לו] לרבן גמליאל מה כוחו של המאמר, אם נאמר שמאמר קונה — לא תועיל ביאה כלל, ואם המאמר אינו קונה כלל, תהוי [תהיה] ביאה זו שאחרי המאמר כביאה שמ לכתחלה, והביאה הזאת תקני [תקנה] ביבמה זו קנין גמור, ולא יהא ערך לגט שנתן אחר כך לצרתה, דהא תנן [שהרי שנינו במשנתנו]: הבעילה, בזמן שהיא בתחלה — אין אחריה כלום ולכן לא היה צריך להורות כהלכה זו.

אלא אמר אביי ודאי יש לרבן גמליאל דעה משלו לגבי תוקף המאמר, ולעולם תפרש כך: פשיטא ליה [פשוט לו] לרבן גמליאל בגט דדחי [שהוא דוחה] ובמאמר דקני [שהוא קונה]. מיהו, אמור רבנן [ומכל מקום אמרו חכמים]: הא [זו] היבמה, בחד צד מהני [בצד אחד מועיל] בה הגט, ובחד צד מהני [ובצד אחד מועיל] בה המאמר, אבל אין אחיזתם ותפיסתם בה באותו אופן. ולכן, גט אחר גט לא דחי [אינו דוחה] דהא דחה ליה קמא [שהרי דחה לו הגט הראשון] כל מה שאפשר לדחות בגט. ומאמר אחר מאמר לא קני [קונה] דהא קני ליה קמא [שהרי קנה לו המאמר הראשון]. ואילו גט אחר מאמר ומאמר אחר הגט, האי מילתא קא דחי והאי מילתא קא קני [דבר זה דוחה ודבר זה קונה], שכיון שאין הקנייה במאמר והדחייה בגט באותו אופן, הרי יש כאן גם קנין וגם דחייה, ולכן מועילים הם ותופסים בזה אחר זה.

ואילו רבנן [חכמים] סבורים: כל חד וחד תקינו ליה רבנן [אחד ואחד מהיבמים תיקנו לו חכמים] גם דחיית גט וגם תפיסת מאמר ביבמה, ותיקנו שיהו אלה תופסים בכל אחת מן היבמות. ולכן ככוחו של גט ראשון, כוחו של גט שני.

ועוד מסביר הוא את המשך דברי רבן גמליאל בברייתא, והאי [וזו] ביאה פסולה, ביאה שהיה בה פסול, שנעשתה שלא כראוי (כגון שנעשתה אחר הגט) — עדיפא [עדיפה] ממאמר וגריעא [וגם גרועה] ממאמר: עדיפא היא ממאמר בצד מסויים, שאילו מאמר אחר מאמר לא מהני [מועיל] כלל לדעת רבן גמליאל, ואילו ביאה אחר מאמר מהני [מועילה], שהרי היא קנין מן התורה. וגריעא [וגרועה] ממאמר, שאילו מאמר אחר הגט לדעת רבן גמליאל קני לכוליה שיורא [קונה את כל שיורו] של הגט שבאותו צד שבו לא דחה הגט דחייה גמורה קונה המאמר, ומאמר זה תופס. ואילו ביאה אחר הגט לא קניא ליה לכוליה שיורא [אינה קונה את כל שיורו] של הגט ומועיל מאמר אחריה, ואינה כביאה כשרה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד (באיזה אופן) אמר רבן גמליאל אין גט אחר גט? — שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ונתן גט לזו וגט לזו. רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה, ואסור בקרובותיה, שהרי היא חלוצתו, ומותר לגמרי בקרובות השניה, משום שהגט שנתן לשניה אינו נחשב כלל, והרי היא רק צרת חלוצתו, ולכן מותר בקרובותיה.

וחכמים אומרים: נתן גט לזו וגט לזו — אסור בקרובות שתיהן, וחליצה עושה לאחת מהן. וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת, שאם נתנו לה שני היבמים גט בזה אחר זה, לרבן גמליאל הגט של היבם השני אינו נחשב כלל, והוא מותר בקרובותיה. ולדעת חכמים הגט הועיל במשהו, ולכן הוא נאסר בקרובותיה.

כיצד (באיזה אופן) אמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר? — שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ועשה מאמר בזו ומאמר בזו, רבן גמליאל אומר: נותן גט לראשונה וחולץ לה, ואסור בקרובותיה, ומותר בקרובות השניה, שכן המאמר שעשה בצרה אינו נחשב. וחכמים אומרים: נותן גט לשתיהן, משום שהמאמר נחשב לגבי שתיהן, ואסור בקרובות שתיהן, וחליצה עושה לאחת מהן. וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת, שאם עשה בה הראשון מאמר, ואחר כך עשה בה השני מאמר — שניהם צריכים לתת גט, ושניהם אסורים בקרובותיה.

ומבררים: אמר מר [החכם] בברייתא: נותן גט לזו וגט לזו, רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה, ומותר בקרובות שניה. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לשמואל, שאמר שמואל: אם חלץ לבעלת הגט, ליבמה שקודם לכן נתן לה גט — לא נפטרה צרה על ידי חליצה זו, שלא היתה זו חליצה כשרה. ולכן צריך לחזור ולחלוץ גם לצרה. ואילו בברייתא זו נאמר שחולץ לאחת מהן!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] מה שאמרתי, הרי זה אליבא דמאן דאמר [על פי שיטת מי שאומר] יש זיקה, וכיון שיש זיקה לשתי היבמות — אין הזיקה פוקעת אלא על ידי חליצה מעולה, וחליצה זו שלאחר הגט אין בכוחה להפקיע לגמרי את זיקתה של הצרה שלא חלצו לה. ואילו רבן גמליאל סבר שאין זיקה,

ולכן די בחליצת אחת כדי לפטור ממילא גם את השניה. ושואלים: אם כן, מאחר שרבן גמליאל סבר שאין זיקה,