אלמא [מכאן] ממשנה זו אנו למדים שאחות אשתו בין מן האב בין מן האם — אסורות. מנלן [מניין לנו] דבר זה שאיסור אחות אשתו הוא גם באחותה מצד אחד? ואומרים: יליף [לומד הוא] מאחותו. מה אחותו אסורה עליו בין שהיא אחותו מן האב בין שאינה אחותו אלא מן האם — אף כאן באחות אשתו אסור בה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם.

ומקשים: ולילף [ושילמד] מדודתו, כך: מה דודתו אסורה בין שהיא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם, אף כאן אחות אשתו אינה אסורה לו אלא כשהיא אחותה מן האב ולא מן האם! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמאחותו הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] שכן הוא לומד קרובי עצמו מקרובי עצמו, ודודתו אסורה עליו מפני קרובת אביו.

ודוחים: אדרבה (להיפך), מדודתו הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] שכן כך הוא לומד אחות אשתו, שהיא דבר שנאסר על ידי קדושין, מדבר שאף איסורו אינו אלא על ידי קדושין (דודתו)! אלא, יש לומר כי אחות אשה מאשת אח ילפינן [אנו לומדים], דשכן שניהם הם דבר על ידי קדושין, וקרובי עצמו.

ושואלים: ואשת אח גופה [עצמה] מנא לן [מניין לנו] שאסורה בין כשהוא אחיו מאביו בין כשהוא אחיו מאמו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח, טז), וכוונתו: אסורה עליך אשת אחיך, בין באחיך מן האב בין מן האם.

ודנים: אתה אומר שאיסור אשת אח הוא בין באשת אח מן האב בין מן האם, או אינו אסור אלא באשת אח מן האב בלבד ולא מן האם? ולכאורה דין הוא, שאפשר להוכיח את הדבר מן הסברה: שכן חייב כאן באשת אח, וחייב באחותו, מה אחותו חייב עליה בין שהיא אחותו מן האב בין מן האם — אף כאן אשת אחיו אסורה עליו בין באח מן האב בין מן האם.

או אפשר גם לומר, כלך לדרך זו: חייב כאן וחייב בדודתו, מה דודתו אינה אסורה עליו אלא כשהיא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם — אף כאן אשת אחיו אינה אסורה אלא באח מן האב ולא מן האם?!

ודנים: נראה למי דומה, דנין קרובי עצמו (אשת אחיו) מקרובי עצמו (אחותו) ואל תוכיח מדודתו שהיא קרובי האב לאשת אחיו שהיא קרובתו. אולם אפשר לדון גם להיפך, או כלך לדרך זו: דנין דבר שאיסורו על ידי קדושין (אשת אחיו, שנאסרה עליו משום קידושי אחיו), מדבר שאף הוא אסור עליו על ידי קדושין (כדודתו שאסורה משום שקידשה דודו), ואל תוכיח אחותו, שהיא איסור הבא מאליו (מעצמו) בלא קידושין.

וכיון שאין להוכיח מן הסברה — תלמוד לומר מה שכפל בסוף אותו פסוק: "ערות אחיך היא" (שם) להדגיש שאסורה היא בכל מקרה, בין מן האב בין מן האם.

ומקשים: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זה וזה] בתחילת הפסוק ובסופו מדובר באשת אח מן האב, והריבוי שבתורה בא לומר: חדא [אחת] לאסור את זו שיש לה בנים בחיי בעלה, וחדא [ואחת] לאסור את זו שאין לה בנים בחיי בעלה, שאף אם גירשה אחיו — אסורה האשה עליו. ומשיבים: הלא זו שאין לה בנים בחיי בעלה מדברי רב הונא (לעיל יבמות נד, ב) נפקא [יוצאת, נלמדת] ואינה צריכה למקור נוסף.

ומקשים מצד אחר: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זו וזו] באשת אח מן האב, חדא [אחת] שיש לה בנים בחיי בעלה וגירשה, וחדא [ואחת] שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה!

ומשיבים: זו שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה — לא צריכה קרא [אינה צריכה כתוב] מיוחד, מדאמר רחמנא [מכיון שאמרה התורה] שזו שאין לה בנים מותרת לאח, הא [הרי] אם יש לה בנים אסורה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] נאמר כך: אם אין לה בנים — אסורה לעלמא [לכול] ושריא [ומותרת] ליבם כמפורש בתורה, אבל אם יש לה בנים — שריא לעלמא ושריא [מותרת לכול ומותרת] גם ליבם! אי נמי [או גם כן] אפשר היה לומר: אם אשת אחיו אין לה בנים — מצוה ליבמה, ואולם אם יש לה בנים — רשות, שמותר לאחי בעלה לשאתה אם ירצה!

אי נמי [או גם כן] נאמר כך: זו שאין לה בנים — אין [כן] מותרת ליבם, וזו שיש לה בנים — לא, אולם כיון שאיסור זה נובע רק ממה שאינו במצות ייבום, אם כן ויהיה זה בגדר לאו הבא מכלל עשה ולאו כזה דינו הוא רק כעשה, ולכן נצרך ייתור הפסוק "ערות אחיך היא" ללמד שיש עליה עונש כרת!

ומשיבים: שיש עונש כרת אנו למדים מזה שכתב קרא אחרינא [נאמר כתוב אחר]: "ערות אחיו גלה ערירים יהיו" (ויקרא שם כ, כא), לומר שיש בה איסור כרת.

ומקשים: ואימא [ואמור] שאשת אח מן האם יהא דינה כאשת אח מן האב; מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה שריא [מותרת] ליבם (אם לא היה למת בנים) — אף אשת אח מן האם, לאחר מיתת בעלה שריא [מותרת] ליבם! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "היא", שמכתוב זה למדים איסור אשת אח מן האם, להדגיש ולצמצם ולומר: בהוייתה תהא, תישאר כמות שהיא באיסורה, שלזו אין היתר.

א לאחר שביררנו ענין זה, שואלים: כיון שנלמדו כל העריות זו מזו והושוו כולן לחיוב כרת מהכתוב "ונכרתו הנפשות העושות", אם כן, אחותו שכתב בה כרת במפורש למה לי?

ומשיבים: בא הדבר ללמד לכ מו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחת, כלומר, שבשגגה אחת בא על כל העריות — חייב על כל אחת ואחת. שלא נחשוב שאיסור עריות הוא איסור כללי, וכל סוג וסוג של עבירה זו הוא רק חלק מאיסור כולל זה, ואם עשה אותן בשגגה אחת אינו חייב אלא בקרבן אחד, לכן כתב כרת באחותו ללמד שכל אחת מהן הוא איסור פרטי, וחייב עליו בפני עצמו.

ושואלים: ולר' יצחק שאמר בפירוש הפסוק כך: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר: "ונכרתו הנפשות העושות", ולמה יצתה (יצאה) כרת במפורש באחותו? ללמדנו שיש לדונו בכרת ולא במלקות. שחייבי כרת אין מלקים אותם, אף שנאמר בהם לא תעשה, לפי שעונשם חמור יותר, ואם כן דינו של ר' יוחנן לחלק את האיסורים ולחייב על כל ערוה בפני עצמה, מנלן [מניין לנו]?

ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, לומד הוא] דבר זה ממה שכתוב "ואל אשה בנדת טמאתה" (שם יח, יט), לחייב על כל אשה ואשה שהיא ערוה לו בפני עצמה.

ושואלים עוד: כיון שלמדנו מן הכתוב שכל העריות בכרת, אם כן, דודתו דכתב [שאמרה] בה רחמנא [התורה] "ערירים יהיו" (שם כ, כב) למה לי? והרי מיתת הבנים היא בכלל עונש כרת! ומשיבים: שנצרך הדבר לכפי שאמר רבה. שרבה רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד, בענין הבא על אשת אחיו "ערירים יהיו" (שם כא) וכתיב [ונאמר] בענין הבא על דודתו "ערירים ימתו" (שם כ), הא כיצד ניישב הבדל זה בין הכתובים? אם יש לו כבר בנים — קוברן, אין לו בנים — הולך ערירי ולא יוולדו לו.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] לשון "ערירים יהיו" ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] גם לשון "ערירים ימתו". דאי כתב רחמנא [שאילו אמרה התורה] רק "ערירים יהיו", הוה אמינא [הייתי אומר]: שימותו בנים שהיו לו עד זמן חטאיה [חטאו], אבל בנים שנולדו לו מחטאיה [מחטאו] ואילך — לא ימותו, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ערירים ימתו" שגם אם נולדו לו ילדים אחר כך — ימותו, וישארו ערירים. וכן, אי כתב רחמנא [אם היתה אומרת התורה כך] "ערירים ימתו" הוה אמינא [הייתי אומר] שמדובר בבנים שנולדו מחטאיה [מחטאו] ואילך אבל מעיקרא [מתחילה] אלה שנולדו עד לזמן החטא — לא ייענשו, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשני האופנים.

ב למדנו איפוא דין העראה בכל חייבי כריתות על פי ההיקש שמשווה את כולם זה לזה, ולמדים מאותם המקרים שהעראה מפורשת בהם, אבל שהעראה אסורה ונחשבת כביאה גמורה אף בחייבי לאוין מנלן [מניין לנו]?

ומשיבים: מדגלי רחמנא [ממה שגילתה התורה] ופירשה "שכבת זרע" גבי שפחה חרופה ("ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש...". ויקרא יט, כ), לומר שרק בענין זה אין די בהעראה, וחייב רק על ביאה גמורה ("שכבת זרע"), ומכלל זה אתה למד כי חייבי לאוין אחרים — בהעראה בלבד מתחייבים עליהם. שאם לא כן לא היה צריך לפרש בשפחה חרופה.

ודוחים: אדרבה (להיפך), אפשר לטעון: מדגלי רחמנא [ממה שגילתה התורה] חיוב על העראה בחייבי כריתות, מכלל זה נלמד שבחייבי לאוין חייבים רק בגמר ביאה! אמר רב אשי: אם כן, אילו חייבי לאוין היו מתחייבים רק על גמר ביאה — לשתוק קרא [שישתוק הכתוב] ולא יפרש בשפחה חרופה שאין חייבים עליה אלא בביאה גמורה ויהא דינה כשאר חייבי לאוין, וכיון שהוצרך דין זה להתפרש בה — הרי זו הוכחה ששפחה חרופה היא היוצאת מן הכלל, שלא כשאר חייבי לאוין.

ושואלים עוד: העראה שדינה כביאה בחייבי לאוין שאסורים דווקא לכהונה מנלן [מניין לנו]? כי אין ללמוד דינים אלה משאר איסורי לאו של עריות, שכן דינים אלה אינם שוים בכל ישראל. ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "קיחה" "קיחה". שלשון זו נאמרה באיסור שיש בו חיוב כרת, כגון "ואיש אשר יקח את אחותו" (שם כ, יז) ונאמרה גם באיסורי כהונה "לא יקחו" (שם כא, ז).

ושואלים: והעראה שבאיסורי ביאה של חייבי עשה, כגון בגר מצרי ואדומי שנאמר בהם שרק "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), וגר מצרי עצמו, או בנו, אסורים בגלל עשה זה — מנא לן [מניין לנו] שגם בהם העראה דינה כביאה גמורה?