משאי אפשר שהרי אי אפשר שתהיה פריה ורביה בעולם בלא זכר ונקיבה בתחילה, מה שאין כן לאחר מכן, שבדרך הטבע יוולדו בעולם נקבות כנגד זכרים אלו ובכך ימשיך קיום העולם. ושואלים: ובית הלל נמי, לילפו [גם כן שילמדו] ממשה! אמרי לך [יכולים לומר לך בית הלל]: משה מדעתיה [מדעתו] הוא דעבד [שעשה] כן, שפירש מאשתו, ולא מפני שכך הוא אכן הדין שלאחר לידת שני זכרים אדם רשאי להיבטל ממצות פריה ורביה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר את הלוחות הראשונים, והוסיף יום אחד להכנה למתן תורה.

ומפרטים: פירש מן האשה, מאי [מה] דרש, מה היה טעמו? אמר: ומה ישראל, שלא דברה עמהם שכינה בזמן מתן תורה אלא לפי שעה, וקבע להם זמן מראש, בכל זאת אמרה תורה: "אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו) — אני, שמיוחד ומזומן אני לדבור השכינה בכל שעה ושעה, ולא קבע לי זמן — על אחת כמה וכמה שצריך אני לפרוש. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה, כז-כח) משמע כל העם חוזרים "לאהליהם"=בתיהם ונשיהם, אבל משה נשאר עם ה', שלא ניתנה לו רשות לחזור אל ביתו=אשתו.

שיבר את הלוחות, מאי [מה] דרש? אמר: ומה קרבן פסח, שהוא רק אחד משש מאות ושלש עשרה מצות שבתורה, אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), ומשמעות הכתוב שלא רק גוי, אלא גם ישראל משומד, אסור לאכול מקרבן הפסח — התורה כולה העומדת להינתן, וישראל כשהם עכשיו משומדים לעבודה זרה — על אחת כמה וכמה שאינם ראויים לקבלה.

והסכימה דעתו לדעת המקום, דכתיב [שנאמר]: "הלוחות הראשונים אשר שברת" (שם לד, א), ואמר ריש לקיש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אשר", לומר לו: יישר כחך ששברת.

וזה שהוסיף יום אחד מדעתו, מאי [מה] דרש? דכתיב [שנאמר]: "וקדשתם היום ומחר" (שם יט, י) והוא דרש: היום כמחר, מה מחר לילו עמו שהרי מהיום והלאה מתקדשים, אף היום צריך שיהיה לילו עמו, וכיון שהלילה דהאידנא נפק ליה [של עכשיו יצא, הלך לו] שהרי ההוראה הזו נאמרה ביום, על כן שמע מינה [למד מכאן] כי צריך תרי יומי לבר מהאידנא [שני ימים חוץ מעכשיו, מהיום הזה]. והסכימה דעתו לדעת המקום — שאכן לא שריא [שרתה] השכינה על הר סיני עד שבתא [יום השבת], שהיה היום השלישי חוץ מהיום שעמדו בו, כפי שאמר משה.

א תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: מצות פריה ורביה — שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.

אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נתן אליבא [על פי שיטת] בית שמאי? דכתיב [שנאמר]: "ותסף ללדת את אחיו את הבל" (בראשית ד, ב) לשונות "את" אלה לשון ריבוי הם, ומשמעם: הבל ואחותו ("את הבל"), קין ואחותו ("את אחיו"), וכתיב [ונאמר]: "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (שם כה), משמע שכל עוד אין לאדם ארבעה ילדים לפחות — צריך להשלים אותם. ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם דבר זה? לדעתם אודויי הוא דקא מודית [הודיה היא שמודה לה'] על ששת לה זרע אחר, אבל לא שהיתה מחוייבת בדבר.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' נתן אומר: בית שמאי אומרים: קיום מצות פריה ורביה הוא בזכר ונקבה, ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נתן אליבא [לשיטת] בית הלל — שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), והא עבד [והרי עשה] לה לארץ, תרם כבר משהו, לענין של שבת, שיישב את העולם באדם נוסף.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: היו לו בנים בגויותו (בהיותו גוי) ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים כבר על ידי ילדיו הגויים מצות פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה — דהא הוו ליה [שהרי היו לו] ילדים. וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [הוא נחשב] וכאילו מתחילים כל חייו מרגע הגיור.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו לטעמם, לשיטתם] במחלוקת דומה. דאיתמר [שנאמר]: היו לו בנים בגויותו ונתגייר, ר' יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, שהבן הראשון שיוולד לו ביהדותו לא ייחשב בכור לענין נחלה, דהא הוה ליה [שהרי כבר היה לו] "ראשית אנו" (דברים כא, יז) בילד אחר. וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה] שיחלקו במפורש בשתי הבעיות, שאינן למדות זו מזו: דאי אשמעינן בההיא קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק באותה הראשונה] לענין מצות פריה ורביה, הייתי אומר: בההיא קאמר [אמר] ר' יוחנן שבנו בגויותו נחשב לו לענין פריה ורביה כבן — משום דמעיקרא נמי [שמתחילה גם כן] בני פריה ורביה נינהו [הם], ויש גם עליהם מצוה מסויימת בדבר, אבל לענין נחלה, דלאו [שלא] בני נחלה נינהו [הם], שאין דיני נחלות שייכים בהם, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לריש לקיש.

ולהיפך: ואי איתמר בהא [ואילו נאמר רק בזו] בענין בכור, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] ריש לקיש שאין להתייחס לבנו בגויותו כבכור, כיון שאין דין נחלות בגויים, אבל בההיא, בענין פריה ורביה, אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, על כן, צריכא [צריך] שתיאמרנה שתי המחלוקות.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, הלא נאמר: "בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל" (מלכים ב' כ, יב), משמע שגם לגבי הגויים מייחסים את הבן אחרי האב! אמר ליה [לו] בגויותן (בהיותם גויים) — אית להו חייס [יש להם ייחוס] משפחה, ובודאי הם מתייחסים לבית אבותם, אולם כאשר נתגיירו לית להו חייס [אין להם ייחוס] משום שהגרים שייכים עכשיו למשפחת ישראל, ואין ייחוסם הקודם נחשב.

אמר רב: הכל מודין בעבד כנעני שאין לו חייס [יחוס משפחה], שאין קשרי משפחה נחשבים לגביו, דכתיב [שנאמר], שאמר אברהם לעבדיו: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), ודרשוהו: עם הדומה לחמור. מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר בציבא עבדו הכנעני של מפיבושת: "ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים" (שמואל ב' ט, י), משמע שאף בניו של עבד נחשבים בנים! אמר רב אחא בר יעקב: כ"פר בן בקר", כלומר, "בן" משמעו — צאצא. ו"בנים" פירושו ילדים, אבל אין הם נחשבים בנים לענין יחס המשפחה.

ושואלים: אי הכי, הכא נמי [אם כך, כאן גם כן], לענין גויים, שמה שנאמר בברואדך בלאדן אינו מוכיח שיש להם יחס משפחה! ומשיבים: שאני התם דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון [שונה שם, שייחסם בשמם ובשם אבותם], והכא [וכאן] לא מפרש את שמותיהם אלא רק אומר שהיו לו ילדים. ואיבעית אימא יחסינהו בדוכתא אחריתי באבוהון ובאבא דאבוהון [ואם תרצה אמור שייחסם את הגויים במקום אחר באביהם ובאבי אביהם], דכתיב [שנאמר]: "וישלחם המלך אסא אל בן הדד בן טברמן בן חזיון מלך ארם הישב בדמשק לאמר" (מלכים א' טו, יח), הרי כאן ייחוס משפחה, שאנחנו חושבים אותו לפי האב.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: היו לו לאדם בנים, ומתו. רב הונא אמר: קיים בכך מצות פריה ורביה, אף שבסופו של דבר מתו. ר' יוחנן אמר: לא קיים.

ומסבירים: רב הונא אמר: קיים, וטעמו: משום מה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי טעם למצות פריה ורביה: משום שאין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שכל הנשמות שיכולות להיוולד בגופים — צריכות להיוולד, שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז, טז), ולכן, כיון שנולד ילד ונכנסה נשמה לגוף, אף על פי שמת הילד הזה — מכל מקום הנשמה הזו הגיעה לידי ביטוי בתוך גוף, וקיים על ידי כך מצות פריה ורביה. ור' יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה, ומדוע — כי "לשבת יצרה" (שם מה, יח) בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [והרי אין כאן], שמתו הילדים הללו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: