ממולאי [שאתם באים מאומללים] ממשפחה אומללה, מבית עלי, אמריתו מילי מוליתא [אומרים אתם דברים אומללים, ופגומים]? במקומה — מבשלה [מבשלת] שכבת הזרע וגומרת להזריע, שלא במקומה — לא מבשלה [מבשלת], וכיון שאינו יכול להוליד, הרי הוא כפצוע דכא ופסול.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב הגיד, ונסתם אחר כך בבשר, שהפצע הגליד, כל שאילו נקרי [רואה קרי] ואז נקרע שנית — פסול. ואי לאו [ואם לא] — כשר. הוי [דן] בה רבא: היכא [היכן] היה הנקב? אילימא [אם תאמר] שהיה למטה מעטרה (בקצה האיבר), מדוע יפסול שם הנקב? אפילו נכרת כולו נמי [גם כן] כשר, אלא הכוונה היא במקום עטרה עצמה, כלומר, בנקודת המגע בין העטרה והגיד. איתמר נמי [נאמר גם כן] אמר רב מרי בר מר אמר מר עוקבא אמר שמואל: ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי [רואה קרי] ונקרע — פסול, ואי לאו [ואם לא] — כשר.

שלח ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן [איך אנו עושים] כדי לבדוק אם הנקב הזה סתום כראוי או לא? אמר ליה [לו]: מייתינן נהמא חמימא דשערי, ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי, וחזינן ליה [מביאים אנו לחם חם של שעורים ומניחים אותו בבית פי הטבעת, ומחמת החום הוא רואה קרי, ואנו רואים אותו] אם הנקב נשאר סתום.

אמר אביי: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] כמו יעקב אבינו הואי [הוא]? דכתיב ביה [שנאמר בו] "כחי וראשית אוני" (בראשית מט, ג), שאמרו שלא ראה קרי מימיו, וראובן בכורו בא מטיפת זרע ראשונה ("ראשית אוני") שיצאה ממנו. ובודאי אין צורך באמצעי זה כדי לגרום שאדם יראה קרי!

אלא, אמר אביי די באמצעי אחר: מעברינן קמיה [מעבירים לפניו] בגדי צבעונין של אשה, והוא מהרהר ורואה קרי. אמר רבא: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] ברזילי הגלעדי הוא שדרשו עליו שהיה שטוף בזימה, ובודאי לא כל אדם רואה קרי מהרהור כזה בלבד. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה] כיצד עושים, אף שלא כל אדם זקוק לכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ניקב — פסול, מפני שהוא שותת ואין הזרע מקלח, נסתם אחר כך בבשר — כשר, מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שחוזר להכשירו. ושואלים: ההדגשה במלה "זהו" למעוטי מאי [למעט את מה]? ומשיבים: למעוטי [למעט] בנושא אחר — קרום שעלה בנקב שנעשה מחמת מכה בריאה של בהמה, שאינו [שאינו] נחשב קרום ואינו מחזירה להכשירה.

שלח ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים] לרפואה, לסתום נקב כזה? אמר לו מייתינן שערתא [מביאים שעורה] שיש בה צד דק וחד, ומסרטינן ליה [וסורטים אותו] סביב הנקב, ומייתינן תרבא [ומביאים חלב], ושייפינן [ומורחים] על המקום, ומייתינן שומשנא גמלא ומנכתינן ליה [ומביאים נמלה גדולה וגורמים לה שתנשוך אותו] ועל ידי נשיכתה יוצא דם מהמקום ונוצר גלד שבמשך הזמן מתרפא בשל בשר חדש הגדל במקום, ופסקינן ליה לרישיה [וחותכים את ראשה] של הנמלה ומשאירים אותו שם כדי שיישאר חיבור זה עד לריפוי המוחלט. ומעירים: ודוקא על ידי שערתא [שעורה] עושים זאת, אבל פרזלא מזרף זריף [ברזל גורם לדלקת], ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים בקטן (בנקב קטן), אבל גדול — מיקפולי מיקפל [מתקפל] לבסוף ושוב נפתח.

אמר רבה בר רב הונא: המטיל מים משתי מקומות שנראה שיש נקב או פגם אחר באברו, פסול משום פצוע דכא. אמר רבא: בעניינים אלה לית הלכתא [אין הלכה] לא כברא [כבן] ולא כאבא [כאב], ברא [הבן] — הא דאמרן [זה שאמרנו] לגבי דברי רבה בר רב הונא. ומה שאמר אבא [האב] — שאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו שמתחככות זו בזו כדרך תשמיש, פסולות לכהונה, שלדעתו יש בכך משום זנות.

ועל כך אמר רבה שאין הלכה כמותו, ואפילו לדעת ר' אלעזר שאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי [דברים אלה] אמורים בביאה של איש, אבל ביאה של אשה — פריצותא בעלמא [פריצות סתם] היא ואינה עושה אותה זונה בכך.

א משנה פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת, ואינן אסורין אלא מלבא בקהל של זרע ישראל בלבד, שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב).

ב גמרא בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: פצוע דכא כהן מהו, האם מותר הוא בגיורת ומשוחררת? וצדדי השאלה: האם בקדושתיה קאי [בקדושתו ככהן הוא עומד], שיש בו את כל קדושת כהונה ולכן אסיר [ואסור] כשאר כהן, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי [שמא לא בקדושתו הוא עומד, ומותר] בגיורת, כפצוע דכא ישראל?

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [שניתם אותה כבר], ששנינו: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה. ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי [ואם עולה בדעתך לומר שישראל זה בקדושתו הוא עומד] שיש בו כל קדושת ישראל אקרי [שיקרא] כאן את איסור הקירבה בכנענים "ולא תתחתן בם" (שם ז, ג), משמע שמצבו כפצוע דכא מוציא אותו מדרגת הקדושה שהיה בה. וכך זה גם בכהן.

אמר רבא: אין זו ראיה, אטו התם [וכי שם] איסור זה להתחתן בכנענים משום קדושה ולאו קדושה הוא? הלא שם טעם האיסור הוא דלמא מוליד [שמא יוליד] בן ואזיל פלח [וילך ויעבוד] לעבודה זרה, והני מילי [ודברים אלה] אמורים — בגויותן, בהיותם גוים, שדווקא אז יש לחשוש, אבל כי מגיירי [כאשר הם מתגיירים] כמו הנתינים, בישראל שרו [הם מותרים], ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] אפילו לאחר גירות ואסרו אותם כממזרים, אבל לא מחמת איסור תורה, וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא להתחתן בהם — הרי זה דווקא בהנך [באלה] שהם בני אולודי [הולדה], אבל האי דלאו בר אולודי [זה שאינו בן הולדה] לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ומקשים על רבא: אלא מעתה לפי הסבר זה, ממזר שמוזהר על כל איסורים שבתורה ואסור לשאת גויה, דבר אולודי [שבן הולדה] הוא, הכי נמי דאסיר [כך גם כן תאמר שאסור] בנתינה מדברי סופרים? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה! אלא יש לחזור מטעם זה ולומר טעם אחר: כי גזור רבנן [כאשר גזרו חכמים] שלא להתחתן בנתינים, גזרו רק בכשרים, שלא יתערבו בנתינים, אבל בפסולים לבוא בקהל לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

הדר [חזר] ואמר רבא עצמו, שמה שהעמיד את האיסור להתחתן בהם דווקא בעודם גויים, לאו מילתא היא [לא דבר הוא], כלומר, אין ממש בדברים, שהאיסור שלא להתחתן בהם נאמר רק בהיותם גויים, כי בגויותן, בהיותם גוים, לית להו [אין להם] כלל ענין של חתנות בהם, נתגיירו — אית להו [יש להם] ענין של חתנות וחל עליהם איסור "לא תתחתן". ובכל זאת פצוע דכא מותר בהם.

מתיב [מקשה על כך] רב יוסף, הרי נאמר: "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" (מלכים א' ג, א), משמע שיש להם חתנות גם בהיותם גויים! ומשיבים: גייורי גיירה [גייר אותה לפני כן], ומקשים: והא [והרי] לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום מהו טעם הדבר] שלא קיבלו גרים באותם הימים — משום שחששו שהגרים אינם מתגיירים לשם שמים אלא מתאווים לשולחן מלכים של דוד ושלמה,