שלא ראה שעה אחת בכשרותו, אלא שנולד סריס. ושואלים: מנא ידעינן [מניין יודעים אנו] באדם שהוא סריס חמה ולא היה ראוי מימיו? אמר אביי: כל המטיל מים ואינו עושה כיפה (כעין קשת) בהטלת המים, אלא מי הרגליים שלו שותתים תחתיו — סריס הוא מתחילתו.

ואגב שואלים: ממאי הואי [ממה הוא נעשה] מום זה? ומשיבים: דאפיה אימיה בטיהרא ושתיא שיכרא מרקא [שאופה אמו לחם בשעת הצהריים ושותה שיכר חריף] בזמן ההריון, שמחמת חימום הגוף נוצר ליקוי זה בילד. אמר רב יוסף: היינו דשמענא לאמי דאמר [הוא ששמעתי מר' אמי שהיה אומר] ביטוי זה: "כל שממעי אמו לקוי", ולא ידענא מאי ניהו [ידעתי מה הוא, מה מובנו] ולאיזה ענין הוא נוגע, ועכשיו אני מבין שפירש מהו סריס חמה.

ושואלים: וליחוש [ונחשוש] שמא הבריא בינתים, במשך הזמן, בלא שנדע, והיתה לו שעת הכושר! ומשיבים: כיון שתחלתו וסופו לקוי — לא חיישינן [אין אנו חוששים] לכך.

מתיב [מקשה] רב מרי ממה ששנינו בהלכות בכורות, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו את הבכור שנפל בו מום של סנוורים בעין שלש פעמים בתוך שמונים יום שמא הבריא. משמע שאין אנחנו סומכים על החזקה בזה, וחוששים שמא הבריא בינתים אף שבתחילה ובסוף היה חולה, וממילא היתה לו שעת הכושר!

ומשיבים: לחד אבר חיישינן [לאבר אחד, כגון עין, חוששים אנו] שמא הבריא ואחר כך חלה שוב, ואולם לכוליה גופא לא חיישינן [לכל הגוף אין אנו חוששים], כי הסריס איננו לקוי באבר אחד בלבד, אלא יש בו פגם המשפיע על כל גופו, ואין לחשוש שנעשה בו שינוי כזה וחזר בינתיים שוב לבריאותו.

א שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ, ולא סריס אדם וכו'. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות שהם סימן בגרות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס, ולענין ייבום — לא חולץ ולא מייבם. היתה אשה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות — יביאו ראיה שהיא בת עשרים, והיא האילונית — לא חולצת ולא מתייבמת, אלו דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים: זה וזה בני שמנה עשרה ולא בני עשרים.

ר' אליעזר אומר: הזכר כדברי בית הלל, ונקבה כדברי בית שמאי, מפני שהאשה ממהרת לבא לבגרות לפני האיש, ואם לא נראו בה הסימנים עד גיל שמונה עשרה מן הסתם איילונית היא. על כל פנים מובן מן הדברים שסריס כזה, שהוא סריס חמה, אינו חולץ ואינו מייבם, וגם ר' אליעזר מסכים לכך!

אמר רמי בר דיקולי אמר שמואל: חזר בו ר' אליעזר ושינה את דעתו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהי הדר ביה [מאיזו חזר בו]? האם חזר בו ממה שאמר במשנה שסריס חמה חולץ וחולצים לאשתו, או שמא במשנתנו מובאת דעתו האחרונה שחזר בו ממה שאמר במשנה אחרת. ומציעים: תא שמע [בא ושמע], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. משמע ממקור נוסף זה שלא חזר בו מן הדעה שאמר במשנתנו, אלא ממה שאמר כדברי בית הלל ובית שמאי ודעתו כפי שהיא מובאת במשנתנו, היא האחרונה.

ר' אלעזר אומר: לעולם לא הדר ביה [חזר בו] כלל ולא שינה דעתו. וכי תנן [וכאשר שנינו] את המשנה ההיא מה שאמר ר' אליעזר בדבר גילו של סריס — לענין עונשין נאמר, ממתי הוא נחשב כמבוגר ובן עונשין, ולא לענין חליצה וייבום.

ואכן איתמר [נאמר]: מי שאכל חלב, או עבר עבירה אחרת שחייבים עליה מלקות או כרת, כשהיה מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס המפורשים להלן, ולאחר מכאן הביא שתי שערות. רב אמר: נעשה סריס למפרע, כלומר, שערות אלה אינן נחשבות סימן בגרות מהרגע שבאו, אלא אנו דנים אותו כסריס מתחילתו, ולכן קובעים שהגיע לבגרותו בגיל שלוש עשרה, כשאר האנשים, ומתחייב על מה שעבר בינתיים. ושמואל אמר: לא, ודאי קטן היה באותה שעה, ושתי שערות שהביא הן סימן בגרותו, אלא שנתאחרה בגרותו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם כן, לשיטת רב, האילונית לר' מאיר יהא לה קנס, שלשיטת ר' מאיר רק נערה שנאנסה משלמים לה קנס ולא קטנה, ואיילונית שנאנסה אין לה קנס, משום שהיא נחשבת קטנה שהרי לא הביאה סימני בגרות, והרי לדעת רב היא נעשית בוגרת למפרע!

אמר ליה [לו] אביי: יש לומר שהאיילונית מקטנותה יצתה לבגר. כלומר, היא איננה עוברת שלב של נערות, אלא, בזמן שהיא קטנה — קטנה היא, ומיד לאחר מכן הופכת היא להיות בוגרת, ואין בה שלב ביניים של נערה, ולבוגרת אין קנס.

אמר ליה [לו] רב יוסף שקיבל את דבריו, ונהנה מהם: יפה אמרת, כל כי הני מילי מעלייתא יתאמרו משמאי [דברים מעולים כאלה הייתי רוצה שייאמרו בשמי]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין הסריס נידון כבן סורר ומורה — לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בזמן חתימת זקן התחתון (שער הערוה), כשהגיע לבגרות אבל עדיין אינו איש גמור (והוא מקביל לנערה בנשים), והסריס אין לו סימנים אלה, ואין בו שלב ביניים בין קטנות לבגרות גמורה. ואין אילונית נידונית כנערה המאורסה — שמקטנותה יצתה לבגר, הרי ברייתא מפורשת כדבריך.

אמר ר' אבהו: סימני סריס, וכן סימני אילונית, וסימני ילד בן שמנה, כלומר, ילד שנולד לשמונה חודשים של הריון, שאין יודעים אם יחיה או לא יחיה — אין עושין בהן מעשה להחשיב את הסריס והאיילונית כמבוגרים, ולהחשיב ילד בן שמונה כבן קיימא — עד שיהו בן עשרים.

שואלים: ובן שמנה מי קחיי [האם הוא חי]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ילד שנולד בן שמנה — הרי הוא כאבן לענין דין מוקצה, ולכן אסור לטלטלו בשבת, שאנחנו מניחים שאין בו חיוניות כלל, אבל אמו שוחה (מתכופפת) עליו ומניקתו