א שנינו במשנה: היו שניהם כהנים וכו' ובהמשך המשנה נאמר שאם הבן־הספק הכה או קילל את כל אחד משני הבעלים אינו חייב כמקלל ומכה אביו, משום הספק. תנו רבנן [שנו חכמים]: הכה את זה שהוא ספק אביו ראשון וחזר והכה את זה; קלל את זה וחזר וקלל את זה; קלל את שניהם בבת אחת או הכה את שניהם בבת אחת — בכל אחד מאלה חייב, שהרי בודאי אחד מהם הוא אביו. ר' יהודה אומר: אם היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר פטור אפילו בבת אחת! ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים נחלקו בכך על פי שיטתו] של ר' יהודה.

ושואלים: מאי טעמא דמאן [מה הטעם של מי] שפטר? אמר ר' חנינא: נאמר ברכה (כלומר, קללה, בלשון סגי נהור, שלא לדבר בלשון בלתי נקיה) למטה (כלומר, ביחס ליושבי מטה — בני אדם), בקללת אביו ואמו ("כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קילל דמיו בו". ויקרא כ, ט), ונאמר ברכה למעלה (כלומר, כלפי מעלה — הקדוש ברוך הוא) לגבי מקלל את ה' ("איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". שם כד, טו). מה למעלה לגבי קללת ה' הרי זו קללה שאין בה שותפות שהוא אחד ויחיד — אף למטה הכוונה דווקא לקללת אבהות שאין בה שותפות. וכאן, כיון שיש שותפות, כלומר, ספק בדבר, אינו מתחייב אפילו כאשר ודאי שאחד מהם הוא אביו. ואיתקש [והוקשה, הושוותה] הכאה לקללה, וכיון שבקללה אינו נידון כשלא ברור מי הוא אביו — גם בהכאה כך.

ב שנינו במשנה: ועולה לעבודה ככהן במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק בשני המשמרות. ושואלים: וכי מאחר שאינו חולק, למה עולה? ותוהים: למה עולה?! מה השאלה, האמר [הרי אומר] הוא: בעינא דניעביד [רוצה אני לעשות] מצוה ולשמש ככהן! ומסבירים: אלא כך היתה משמעות ההערה על לשון המשנה: "עלה" לא קתני [שנה] אלא שנה בלשון הווה: "עולה", והכוונה — שעולה בעל כרחו,

ועל כך שואלים: מפני מה מחייבים אותו לעלות. אמר רב אחא בר חנינא אמר אביי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: משום פגם משפחה. שאם לא יעבוד עם משמרו, יאמרו לבני המשפחה: אחד מבניכם פסול הוא, ונמצאת המשפחה נפגעת בשל ילד זה שלפי האמת אינו פסול, אף שהוא ספק.

ג עוד שנינו במשנה: ואם היו שניהם במשמר אחד — נוטל חלק אחד. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] אם היו שני משמרות שהוא לא מקבל כלל — דאזיל להא משמרה ומדחו ליה [שהולך למשמרת זו ודוחים אותו] מלקבל, שאומרים לו: אתה שייך למשמרת אחרת, ואזיל להא משמרה ומדחו ליה [והולך למשמרת זו ודוחים אותו] באותה דרך, אם כן במשמר אחד נמי [גם כן]: אזיל להאי בית אב [הולך לבית אב זה] המשמש ביום אחד בשבוע ומדחו ליה [ודוחים אותו] וכן הולך הוא לבית אב אחר ודוחים אותו, שהרי אין יודעים לאיזה בית אב הוא שייך!

אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר]: אם היו שניהם בני משמר אחד ובית אב אחד, שאז אי אפשר לדחותו — נוטל חלק אחד.

א משנה מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ולאו דווקא דיינים מומחים להוראה אלא אפילו שלשתן הדיוטות. אם חלצה במנעל (נעל, המכסה את הרגל) — חליצתה כשרה, באנפיליא של בגד — חליצתה פסולה, שאינה קרויה נעל. בסנדל שיש לו עקב — כשר, ושאין לו עקב — פסול.

אם היתה רגלו של היבם חתוכה מן הארכובה (הברך) ולמטה והיה מנעל על הגדם, וחלצה — החליצה כשרה. אם היתה הרגל חתוכה מן הארכובה ולמעלה — החליצה פסולה. חלצה בסנדל שאין שלו, או בסנדל של עץ, או שחלצה בסנדל של רגל שמאל שהיה נעול על רגל ימין — החליצה כשרה. חלצה בסנדל גדול שהוא יכול עדיין להלוך בו או בסנדל קטן שהוא חופה (מכסה) את רוב רגלו — חליצתה כשרה.

ב גמרא ושואלים: ומאחר שאמרנו במשנה שאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי לומר במשנה? די היה לומר שמצוותה בשלושה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דבעינן [שצריכים אנו] בשלשה שיודעים לפחות להקרות ליבם וליבמה את מה שהם צריכים לומר כעין דינים, ולא הדיוטות גמורים. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנתנו את זו ששנו חכמים בברייתא]: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דינים. ר' יהודה אומר: בחמשה עושים חליצה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שצריך שלושה — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בענין חליצה: "... ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים..."(דברים כה, ז) — הרי מיעוט רבים שנים. ומאחר שאין עושים בית דין שיהיה מנין חבריו שקול (זוגי), כדי שאם ייחלקו בדעותיהם יהיה מי שמכריע, לכן מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן שלשה. ור' יהודה דורש, נאמר בפסוק אחד: "וקראו לו זקני עירו..." (שם שם ח) — הרי שנים, ונאמר בפסוק שלאחריו "זקנים" — הרי שנים נוספים, וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן חמשה.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] האי [מלה זו] "זקני" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בה] כיצד הוא דורש אותה? ומסבירים: מיבעי ליה לרבויי [נצרכת לו לרבות] אפילו שלשה הדיוטות, ש"זקנים" בא לצמצם ולהדגיש דווקא זקנים, כלומר, חכמים, אבל כיון שכתוב מיעוט אחר מיעוט, "זקנים" ו"זקני", אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבים אפילו הדיוטות.

ושואלים: ור' יהודה, שחליצה כשרה בהדיוטות, מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שכתוב "לעיני הזקנים" (שם שם ט) ובדרך זו, שאמר מר [החכם]: "לעיני" — פרט לסומים (עיוורים) שאינם יכולים לראות,

ומדאיצטריך [ומכיון שהוצרך] "לעיני" למעוטי [למעט] דיינים סומים, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו הדיוטות כשרים בחליצה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שסנהדרין, דיינים מומחים, דווקא בעינן [צריכים אנו], אם כן למה לי למעוטי [למעט] סומין? הרי מדתני [מברייתא ששנה] רב יוסף נפקא [יוצא, נלמד הדבר], דתני [ששנה] רב יוסף: כשם שבית דין מנוקים בצדק, שצריכים להיות נקיים מכל אשמה ומכל חשד, כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום גופני,