א תנו רבנן [שנו חכמים]: חליצה מוטעת — כשרה. ושואלים: אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו ליבם שאיננו בקי בהלכה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה, כלומר, על ידי זה אתה נושאה לאשה. שאף שלא התכוון כלל לפוטרה, חליצה זו מועילה, ופוטרת אותה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן, אני שונה: בין שנתכוון הוא לפוטרה ולא נתכוונה היא להיפטר מזיקתו, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת [ואתה אומר] שבמקרה כגון זה, שאינו מתכוון כלל לפוטרה, תהא חליצתה כשירה?!

אלא חליצה מוטעית היא כל שאומרים לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", שגם אם לא תתן — החליצה כשירה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כר' יוחנן: חליצה מוטעת — כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת — כל שאומרים לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז".

ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", ולא נתנה לו לאחר מכן כלום, ובא מעשה זה לפני ר' חייא והכשירה.

ומסופר עוד: ההוא דאתא לקמיה [איש אחד שבא לפני] ר' חייא בר אבא בענין ייבום, ובאו היבם והיבמה. אמר לה ר' חייא ליבמה: בתי, עמודי! כי מתחילים עכשיו לדון, ועל בעלי הדין לעמוד. אמרה ליה [לו]: אימא [אמור] ישיבתה זו היא עמידתה, כלומר, עדיף לה שלא תעמוד ולא תתייבם. אמר לה ליבמה: ידעת ליה [מכירה את אותו] את היבם הזה, ויודעת משום מה רוצה הוא בך? אמרה ליה: אין [כן], ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה [ממון הוא שראה אצלה, כלומר, אצלי, ורוצה לאכול, לקחת, אותו ממנה] ולכן הוא רוצה לייבם.

אמר לה: וכי לא ניחא [נוח] לך הדבר? אמרה ליה [לו]: לא. אכן איני רוצה בכך. וכיון שכך, רצה שיפטור היבם את האשה, אמר ליה [לו] ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה (נושאה לאשה), שרצה להטעות אותו שיחלוץ. ואכן כך עשה היבם. לבתר [לאחר] שחלץ לה, אמר ליה [לו] ר' חייא ליבם: השתא, מינך אפסלא לה [מעתה, ממך היא נפסלה] לעולם, שכיון שחלצת לה חליצה כל שהיא, הרי שוב אינך מותר בה, ואין לך איפוא מה להפסיד, לכן חלוץ לה עוד חליצה מעלייתא [מעולה, הגונה], כי היכי דתישתרי לעלמא [כדי שתהיה מותרת לעולם, לאחרים].

מסופר: בת חמוה [חמיו], גיסתו של רב פפא נפלה לייבום לפני יבם שאין הגון לה, שרצה לנושאה לאשה. אתא [בא] המקרה לקמיה [לפני] אביי, אמר ליה [לו] אביי ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה [לו] רב פפא: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] להא [לזו] שאמר ר' יוחנן שדבר זה איננו מועיל כלל? אמר לו: ואלא היכי אימא ליה [איך אומר לו]?

אמר ליה [לו]: כפי שהציע ר' יוחנן עצמו — חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. אמר כך אביי ליבם, ועשה הוא כדבריו וחלץ לה. לבתר [לאחר] שחלץ לה, אמר לה אביי לגיסתו של רב פפא: זיל הב ליה [לכי ותני לו], שהרי הבטחת לו מאתיים זוז. אמר ליה [לו] רב פפא בשבילה: משטה אני בך עבדה ליה [עשתה לו], כלומר, לא התכוונה לכך ברצינות, ואין זו התחייבות שאפשר לגבותה.

שכן מי [האם] לא תניא [שנינו ברייתא] מעין זו: הרי שהיה אדם בורח מבית האסורין, וכמובן ממהר להימלט מן המקום, והיתה מעברא (מעבורת) לפניו, לעבור את הנהר, וצריך לעבור בה ובעל המעבורת איננו רוצה או איננו ממהר, ואמר ליה [לו] האסיר לבעל המעבורת: טול (קח) דינר והעבירני, וזה סכום הרבה יותר גדול ממה שהיה צריך לשלם — אין לו לאותו אדם שהעבירו אלא שכרו הרגיל, ופטור מלשלם מה שהבטיח יותר.

אלמא אמר ליה [מכאן שיכול לומר לו] לאיש כזה משטה אני בך, ולא היתה זו התחייבות ממשית — הכא נמי [כאן גם כן] יכולה היא לומר לו משטה אני בך, ולכן פטורה מלשלם את מאתיים הזוז. שמע אביי דברים אלה, והסכים להם. אבל התפעל מחריפותו של רב פפא, שהיה אז צעיר לימים.

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא: אבוך היכא [אביך היכן הוא]? אמר ליה [לו]: במתא [בעיר] הוא; אימך היכא [אמך, היכן]? אמר ליה [לו]: במתא [בעיר]. וחשב אביי שמפני שהוריו של רב פפא נמצאים בסמוך לו ומספקים לו כל צרכיו, והוא אינו מעורב בעסקים, יכול הוא לעסוק בתורה בנחת ולהצליח בה כל כך. יהיב בהו עיניה [נתן אביי בהם את עיניו] מתוך הרגשה של צער ותרעומת (לפי שאביי עצמו היה יתום ועני בצעירותו), ושכיבן [ומתו] שניהם, אביו ואמו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: חליצה מוטעת — כשרה. גט מוטעה — פסול. חליצה מעושית, כלומר, שעושים אותה בכפייה — פסולה, גט מעושה — כשר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] בענין גט מעושה, אי [אם] כפו אותו עד שאמר "רוצה אני" לגרשה — אפילו חליצה נמי [גם כן] תהיה מועילה, אף שתחילתה היתה בכפייה. ואי [ואם] לא אמר "רוצה אני" — גט נמי [גם כן] לא מועיל בכפייה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: חליצה מוטעת — לעולם כשר, וגט מוטעה — לעולם פסול. חליצה מעושית וגט מעושה — זימנין [לפעמים] כשר וזימנין [ולפעמים] פסול. כיצד? הא [זה] שאמר "רוצה אני", אפילו אם אמר זאת בגלל כפייה — מועיל. הא [זה] שלא אמר "רוצה אני" — אינו מועיל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר בכמה קרבנות "יקריב אתו" (ויקרא א, ג) — מלמד שכופין אותו להקריב מה שנתחייב בו. יכול בעל כרחו לגמרי, וכגון שנוטלים לצורך זה מרכושו בלי רצונו — תלמוד לומר: "לרצנו" (שם). הא [הרי] כיצד מתיישבים שני הדברים? — כופין אותו בעונשים או בקנסות עד שיאמר "רוצה אני". וכן אתה מוצא בגיטי נשים שאי אפשר לכתוב גט במקומו של הבעל, אבל כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", וכותב גט ונותן לה מרצונו.

ג אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין אף על פי שאין מכירין. כלומר, אף שאין לפני בית הדין עדות גמורה שאכן אלה הם היבם והיבמה, אם רוצים אנשים לעשות חליצה — אין צריכים לבדוק אחריהם. וכן ממאנין, אם באה אשה למאן בבעלה — ממאנת, אף על פי שאין מכירין ואין יודעים שילדה זו היא אכן אשתו של האיש שממאנת בו.

לפיכך, אין כותבין גט חליצה (שטר המאשר את קיום החליצה) אלא אם כן מכירין, ואין כותבין גט מיאון אלא אם מכירין, והטעם לכך: דחיישינן [שחוששים אנו] לבית דין טועין, שמא יהיה בית דין שלא יידע ששטר כזה איננו הוכחה גמורה שנעשה הדבר כדין, ושהנחלצת אכן חלצה מיבמה, והממאנת היתה אמנם אשתו. אלא צריך לבדוק אחר כך שוב כדי להתיר נשים אלה לאחרים, ולכן אין כותבים שטר אלא אם כן מכירים, כדי שבית הדין שבא להתירם יוכל לסמוך על השטר.

ורבא דידיה [משל עצמו] אומר להיפך: אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אלא אם כן מכירין. לפיכך, כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין, שכיון שראו עדים שעשו חליצה — ודאי בדק כבר בית הדין את הדבר כראוי, ולפיכך, כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין, ולא חיישינן [ואיננו חוששים] לבית דין טועין שמא עשה הבית דין הראשון בלא להכיר.