שאין האחין נכנסין לנחלה של אותו אח שמת, ויורשים אותו על פיה (על פי עדותה), משמע שאף שכוחה של עדות זו יפה לדיני עריות, אין היא מועילה לדיני ממונות!

אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובה שהוא כותב לה נלמוד כדברינו, שנוטלת כתובתה! שהרי הוא כותב לה: שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (לך) בכתובה זו. ונמצא שזה תנאי בכתובה שתהא תלויה בהיתר הנישואין, וכיון שנאמנת לומר שמת בעלה ויכולה להינשא שנית — יש לה גם כתובה. וחזרו בית הלל מדבריהם וקבעו שיש להורות כדברי בית שמאי.

א גמרא אמר רב חסדא: אם נתייבמה אותה אשה על פי עדות עצמה — יבמה נכנס לנחלה, ויורש את רכוש אחיו המת על פיה. וטעמו: הם, בית שמאי, דרשו מדרש כתובה, ומכאן הסיקו שנותנים לה כתובתה — אנו לא נדרוש מדרש תורה?!

שהרי "יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) אמר רחמנא [אמרה תורה] ופירשוהו חכמים שהכוונה לירושת היבם, והרי קם לענין אישות, שהרי מייבם על פי עדות האשה שבעלה מת, ואם כן גם לענין ירושה צריך לקום תחתיו.

אמר רב נחמן: באת (באה) אשה לבית דין, ואמרה: "מת בעלי, התירוני להנשא" — לאחר שחוקרים בדבר, מתירין אותה להנשא, וגם נותנין לה כתובתה. אבל אם באה ואמרה: "תנו לי כתובתי" — אף להנשא אין מתירין אותה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה] ומעידה, ואנו חוששים שהיא משקרת, ואין סומכים על עדותה בדברים שבממון, ולכן גם לא לענין נישואין.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], בהמשך לדברים אלה, אם באה ואמרה: "התירוני להנשא ותנו לי כתובתי" מהו? האם נאמר כיון שאמרה והזכירה את כתובתה — אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה], או דלמא [שמא] כל מילי דאית ליה לאיניש [הדברים שיש לו לאדם] לומר, אמר להו לבי דינא [אומר להם לבית הדין], גם אם הם דברים לא עיקריים ואין בתופסת דבריה כדי לפגום. ואם תמצי לומר [ואם תמצא, תרצה לומר] ותסביר כי כל מילי דאית ליה לאיניש [הדברים שיש לו לאדם] לומר, אמר להו לבי דינא [אומר להם לבית דין], אם באה ואמרה: "תנו לי כתובתי והתירוני להנשא" מהו?

הכא [כאן] ודאי אדעתא [על דעת] הכתובה אתאי [היא באה], שהרי הקדימה דבר זה, או דלמא [שמא] אמרה זאת הואיל דלא ידעה במאי משתריא [שאינה יודעת במה היא מותרת] וחשבה שגם נטילת הכתובה היא חלק מהתרתה להינשא, אבל באמת אין דעתה על הממון?! שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב משנה הכל נאמנין להעידה שמת בעלה, חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה (גיסתה, אשת אחי בעלה), ובת בעלה (בתה החורגת), שאנו חוששים שמא הן משקרות בכוונה כדי לקלקלה.

ומסבירים: מה בין גט למיתה, שבגט כל אדם (ואף נשים אלה בכלל) נאמן להביא את הגט ולהעיד שהגט נכתב בכשרות? — שבגט הכתב מוכיח, שעיקר עדות זו נסמכת על הכתב, ובעדות מיתה אין ראיה מסייעת.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים, שאלה זו: בת חמיה שאיננה בת חמותה מהו שתעיד לה, האם גם היא חשודה או לא? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שבת חמותה חשודה לשקר — משום דאיכא אימא דסניא לה [שישנה אם ששונאת אותה, את הכלה], לכן היא, הבת, נמי סניא לה [גם כן שונאת אותה], והכא ליכא אימא דסניא לה [וכאן אין אם ששונאת אותה], שהרי אין היא בת החמות, ותהיה נאמנת.

או דלמא [שמא] טעמא [הטעם] שבת חמותה שונאת אותה, דאמרה [שאומרת]: "קאכלה לגירסנא דאימא [היא אוכלת את האוכל שהכינה אמי] ", הכא נמי קאמרה [כאן, בבת חמיה, גם כן היא אומרת]: "אכלה לגירסנא דבי נשאי [היא אוכלת את האוכל של בית אבי]

". ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו: הכל נאמנין להעידה חוץ מחמש נשים, ואם איתא [ואם יש] מקום לומר שגם בת חמיה פסולה, אם כן שית הויין [שש הן]! ודוחים: אין ראיה מכאן, דלמא טעמא [שמא הטעם] של בת חמותה שפסולה בעדותה, הוא מפני דאמרה [שהיא משקרת ואומרת]: "קאכלה לגירסנא דבי נשאי [זו אוכלת את האוכל של בית אבי] ", ולפי טעם זה לא שנא [אינו שונה המצב] אצל בת חמותה ולא שנא [ואינו שונה] אצל בת חמיה, שמכיון שטעם אחד הוא לפסול את שתיהן לא חילקו ביניהם.

ושואלים על סתירה למשנה ממקום אחר: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במקום אחר חוץ משבע נשים שאין נאמנות, ולכאורה הוסיף אותו תנא ומנה גם בת חמיה לעצמה! ומשיבים: השיטה ההיא, כדעת ר' יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה מוסיף לאלה הפסולות מלהעיד לאשה על מות בעלה אף את אשת אב ששונאת את בתה החורגת, והכלה ששונאת את חמותה.

אמרו לו: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל, כלה הרי היא בכלל חמותה. כלומר, כשם שחמות חשודה על הכלה, כן הכלה חשודה על חמותה, ואין צורך למנות אותן לחוד.

ור' יהודה שמונה אותן לחוד סבור: בשלמא [נניח] שחמותה סניא לה [שונאת אותה] את הכלה — דאמרה [שהיא אומרת]: קאכלה לגירסני [היא אוכלת את מאכליי שאני מכינה], אלא כלה מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את חמותה? בשלמא [נניח] בת הבעל דסניא [ששונאת] לאשת האב — דאמרה [שהיא אומרת]: קאכלה לגירסני דאם [היא אוכלת את מאכלי אמי], שמה שהכינה אמי — אוכלת אשה זו. אלא אשת האב מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את בת הבעל?

ושואלים: אם כן הוא אלא מאי [מפני מה] מוסיף ר' יהודה תרתי [שתי אלה]? אלא טעמו הוא: כלה מאי טעמא סניא [מה טעם שונאת] את חמותה — משום שהיא אומרת שהיא מגלה לבנה כל מה דעבדה [שהיא עושה], וכן אשת אב נמי סניא [גם כן שונאת] את בת הבעל משום שהיא מגלה לאביה כל מה דעבדה [שהיא עושה], ויש טעם אחר לשנאה זו ממה שבת הבעל שונאת אותה.

ורבנן [וחכמים] האומרים שהדברים הם הדדיים, ומונים במשנה רק חמש נשים פסולות, סומכים על הכתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט), וכיון שכל אחת יש לה סיבה לשנוא את חברתה, ממילא השנאה נעשית הדדית. ושואלים: ור' יהודה מדוע איננו סומך על כתוב זה? ומשיבים: לדעתו ההיא [אותו פסוק] על דברי תורה כתיב [נאמר], כלומר, לפי אותם הפנים — באותו אופן שאדם משים לב לדברי תורה — כך מתגלה ונקנית לו התורה.

אמר רב אחא בר עויא: בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל] שאלה זו: חמותה הבאה לאחר מיכן (מכאן) מהו? כגון שהיא אמו של אחי הבעל, ולא אם הבעל, שתהיה חמותה לאחר שתתייבם, האם היא נאמנת להעיד על אשת בנה לעתיד? וטעם הדברים, מי מסקה אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וסניא לה [האם מעלה על דעתה שימות בעלה של זו ותיפול זו לפני בנה היבם והיא שונאה אותה] כבר כעת או לא?