בריי [בריאים]. דאכלה ביעי [שאוכלת ביצים] בזמן הריונה — הוו [יהיו] לה בני עינני [בנים בעלי עיניים גדולות]. דאכלה כוורי [שאוכלת דגים] — הוו [יהיו] לה בני חינני [בנים חינניים, בעלי חן]. דאכלה כרפסא [שאוכלת כרפס] — הוו [יהיו] לה בני זיותני [בנים יפים, בעלי זיו]. ועוד: דאכלה כוסברתא [שאוכלת כוסבר] — הוו [יהיו] לה בני בישרני [בנים בעלי בשר, שמנים]. דאכלה אתרוגא [שאוכלת אתרוג] — הוו [יהיו] לה בני ריחני [בנים ריחניים]. מסופר: ברתיה [בתו] של שבור מלכא [המלך], מלך פרס, אכלה בה אמה בזמן ההריון אתרוגא [אתרוג], והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני [והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים] משום שהיתה ריחנית כל כך.

א ושוב לענין הלכה. אמר רב הונא: בדק (שאל) לן [אותנו] רב הונא בר חיננא: היא, האשה, אם הילד, אומרת שרצונה להניק, והוא, הבעל, אומר שלא להניק אלא למסור את הילד למינקת — שומעין לה. ומדוע — צערא דידה [הצער שלה] הוא שסובלת מעודף החלב. הוא אומר להניק, והיא אומרת שלא להניק, מהו הדין? ויש עוד לצמצם את השאלה: כל היכא [מקום] דלאו אורחה [שאין זו דרכה], שבמשפחתה לא היו נשי הבית מניקות את בניהן אלא מוסרות אותם למיניקות — שומעין לה. אולם אם היא אורחה [דרכה] להניק והוא לאו אורחיה [לא דרכו], כלומר, במשפחתו אין נוהגים כן, מאי [מה הדין]? בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן [אחריו אנו הולכים או אחריה אנו הולכים]?

ופשיטנא ליה מהא [ופתרנו לו את הבעיה מזו] ששנינו: אשה הנישאת לאיש עולה עמו, למעמדו, ונוהגת כמשפחתו אם הוא יותר ממה שנהוג במשפחתה, ואינה יורדת עמו. וכיון שבמשפחתו לא נהגו להניק, גם היא אינה חייבת בזה. אמר רב הונא: מאי קראה [מה הכתוב] המרמז על כך — "והיא בעלת בעל" (בראשית כ, ג), ומפרשים: "בעולת" משמעו בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר: רמז לדבר מהכא [מכאן], מהנאמר בחוה "כי הוא היתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), לומר: לחיים ניתנה, ולא לצער ניתנה.

ב שנינו במשנה שאם הכניסה לו שפחה אחת, אינה טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. ומדייקים: הא שארא עבדא [הרי את שאר העבודות, האשה עושה], ושואלים: ותימא ליה [ותאמר לו האשה]: עיילית [הכנסתי] לך, הבאתי לך, איתתא בחריקאי [אשה במקומי] והיא עושה את כל המלאכות שאני צריכה לעשות! ומשיבים: משום שאמר [שהוא יכול לומר] לה: הא טרחא לדידי ולדידה [זו טורחת בשבילי ובשבילה כמו אשה אחרת], אולם קמי דידך מאן טרח [לפניך מי יטרח]? ואם כן יש צורך שתעבוד האשה מעט כדי לדאוג לצרכי עצמה.

ג שנינו במשנה שאם הביאה לו שתים (שתי שפחות) אינה מבשלת ואינה מניקה. ומדייקים: הא שארא עבדא [הרי שאר המלאכות היא עושה], ושואלים: ותימא ליה [ושתאמר לו האשה]: עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה, וחדא לדידך ולדידה [הכנסתי, הבאתי, לך אשה אחרת שטורחת בשבילי ובשבילה, ועוד אחת שטורחת בשבילך ובשבילה] ואני איני צריכה עוד לעבוד! ומשיבים: משום דאמר [שהוא יכול לומר] לה: קמי אורחי ופרחי מאן טרח [לפני אורחים מזדמנים, עוברי דרך, מי יטרח]? ועדיין יש צורך במישהו, שיעשה את שאר העבודות.

ד שנינו במשנה שאם הביאה לו שלש שפחות, אינה מצעת המטה. ושואלים: הא שארא עבדא [הרי את השאר היא עושה], ותימא ליה [ותאמר לו]: עיילית לך אחריתי לאורחי ופרחי [הכנסתי לך עוד אשה אחרת לטרוח לפני אורחים ומזדמנים] ואינני צריכה לעבוד עוד! ומשיבים: משום דאמר [שהוא יכול לומר] לה: נפיש בני ביתא, נפיש אורחי ופרחי [כשמתרבים בני הבית, מתרבים גם אורחים ומזדמנים] ולכן יש צורך בעוד אדם שיעשה משהו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו הכניסה לו ארבע שפחות נמי [גם כן] תצטרך לעבוד, שהרי יתרבו האורחים עוד יותר, ואילו במשנה אמרנו שבהכניסה ארבע שפחות אינה עושה דבר! ומשיבים: ארבע כיון דנפישי להו [שרבות הן, השפחות], הרי הן מסייען אהדדי [מסייעות זו לזו] ומתוך כך הן עושות את כל העבודות הדרושות.

אמר רב חנא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמואל בר נחמני: לא הכוונה שהכניסה לו שפחות ממש, אלא כיון שראויה להכניס, שאם הביאה נדוניה בסכום כזה שאפשר לקנות בו שפחות, הדין כן אף על פי שלא הכניסה. תנא [שנה החכם]: אחד הדין כשהכניסה לו שפחות בפועל, ואחד הדין כשצמצמה לו משלה ועל ידי כך יש לבעל די כסף כדי להכניס שפחה לעבוד.

ה שנינו במשנה שאם היו ארבע שפחות הרי האשה יושבת בקתדרא (מושב כבוד) ואינה עושה דבר. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו שהיא יושבת בקתדרא ואינה צריכה לעבוד, אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. שדברים אלה אינם כחובות של מלאכה, אלא הם דברים של חיבה שהאשה עושה לבעלה, ודבר זה אין מוסרים לשפחה.

והלכה דומה אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה גם כאשר היא נדה, עושה האשה לבעלה אף כאשר הכניסה לו הרבה שפחות, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שכפי שאמרנו אלה הן מלאכות של חיבה, ואם היא נדה אל תעשה זאת, שלא יבואו לידי קירבה יתירה.

שנינו שם שהנידה אסורה בהצעת המטה לבעלה. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] כן, אלא כאשר היא מציעה את המיטה בפניו, אבל כאשר היא מציעה את המיטה שלא בפניו — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולגבי איסור מזיגת הכוס, מעירים: שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא [היתה מחליפה לו אשתו בזמן נידתה ומוזגת ביד שמאל], שכיון שעושה שינוי כלשהו במזיגה, שם לב לכך, ואין חשש לקירבה יתירה. אשתו של אביי מנחא ליה [היתה מניחה לו בימי נידותה את הכוס אפומא דכובא [על פי החבית], אשתו של רבא היתה מניחה לו אבי סדיא [למראשותיו], אשתו של רב פפא היתה מניחה לו את הכוס אשרשיפא [על הספסל] לשם שינוי.

ו כיון שהוזכרו דברים שאמר רב יצחק בר חנניא, מביאים מדבריו בנושא אחר. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: הכל משהין בפני השמש, שהמשמש בסעודה ממתין עד שיאכלו האחרים כל מאכל, ואחר כך הוא אוכל, חוץ מבשר ויין, שהם מעוררים תיאבון יתר, ונגרם לו צער אם לא יאכל מהם יחד עם הסועדים. אמר רב חסדא: הכוונה היא דווקא לבשר שמן ויין ישן. אמר רבא: בשר שמן — כל השנה כולה, יין ישן — בתקופת תמוז דווקא, שבגלל החום ריחו של היין נודף ביותר.

אמר רב ענן בר תחליפא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] מר שמואל ואייתו ליה תבשילא דארדי [והביאו לו תבשיל של פטריות], ואי לאו דיהב [ואם לא שהיה נותן] לי ממנו, איסתכני [הייתי מסתכן], מחמת תאוות האוכל שתקפה אותי. אמר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא [והביאו לו עיגול של לפת בחומץ], ואי לאו דיהב [ואם לא שהיה נותן] לי ממנו, איסתכני [הייתי מסתכן]. רב פפא אמר: אפילו תמרתא דהנוניתא [תמר ריחני] יש להאכיל לשמש. ומסכמים: כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא [שיש לו ריח או שיש בו חריפות], יש לתת ממנו לאדם הנמצא במקום, כדי שלא ינזק.

מסופר על שני חכמים, אבוה בר איהי ומנימין בר איהי, חד [אחד מהם] היה נוהג שספי [היה מאכיל לשמש] מכל מינא ומינא [מין ומין] שהיה אוכל, וחד ספי מחד מינא [ואחד מהם היה מאכיל אותו רק ממין אחד מן האוכל]. ואומרים: מר [חכם זה] — משתעי [היה מדבר] אליהו הנביא בהדיה [איתו], ומר [וחכם זה] — לא משתעי [היה מדבר] אליהו הנביא בהדיה [איתו], שכן לא נהג מנהג חסידות וציער את השמש.

וכן הנהו תרתין חסידי [אותם שני חסידים] ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח שמפרש את שמם רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא, מר קדים ספי [חכם אחד היה מקדים לפני האוכל ומאכיל את השמש], ומר מאחר ספי [וחכם אחד היה מאחר ומאכיל אותו] אחר שאכלו האורחים. דקדים ספי [זה שהיה מקדים ומאכיל] — היה אליהו הנביא משתעי בהדיה [מדבר איתו], וזה שהיה מאחר ספי [ומאכיל] — לא היה משתעי [מדבר] אליהו בהדיה [איתו].

ועוד מסופר בענין זה, אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי [היו יושבים על פתחו של בית] אזגור מלכא [המלך], מלך פרס. חליף ואזיל אטורנגא דמלכא [היה עובר והולך המלצר הראשי של המלך] עם מיני מאכלים. חזייה [ראה אותו] רב אשי למר זוטרא