אורחא דמילתא [דרך ארץ] כמה? מה ההתנהגות הראויה בענין זה? אמר רב: חדש כאן בבית המדרש, וחדש בבית. ורמז לדבר, ממה שנאמר בשרות הצבא של דוד: "לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה" (דברי הימים א' כז, א). ור' יוחנן אמר: חדש כאן בבית המדרש ושנים בביתו, שנאמר בפועלים שעבדו לצורך בנין בית המקדש: "חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו" (מלכים א' ה, כח).

ושואלים: ורב נמי מאי טעמא [גם כן מה טעם] לא אמר מהראיה ההיא שאמר ר' יוחנן? ומשיבים: שאני [שונה] בנין בית המקדש, שאפשר לעשותו על ידי אחרים, שהיו אנשים מרובים שהיו עסוקים בכך, אבל בדבר שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים, נותנים לו רשות להיות חודש כאן וחודש שם. ושואלים עוד: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מההיא [מאותה] ראיה שהביא רב? ומשיבים: שאני התם דאית ליה הרווחה [שונה שם אצל דוד שיש לו בכך רווח, שכר] בעבודת המלך, שכיון שיש בכך רווח — שמא האשה מוותרת לו על שהותו עמה, אבל בדבר שאין בו רווח, כגון תלמוד תורה — רוצה האשה שיהיה הבעל רוב הזמן בביתו.

א כיון שהוזכרה מחלוקת רב ור' יוחנן בענין בית המקדש, מביאים מחלוקת נוספת ביניהם, אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח" (יחזקאל כא, יא), משמע שהאנחה שוברת חצי הגוף עד המתניים. ור' יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם, שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים" (יחזקאל כא, יב), משמע שבאנחה יש שברון כל הגוף כולו.

ושואלים: ור' יוחנן נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "בשברון מתנים", משמע שאין האנחה שוברת את כל גופו! ומשיבים: אין הכוונה שהשברון הוא רק עד המתניים, אלא ההיא דכי מתחלא [שכאשר מתחילה] האנחה להשפיע — מן המתנים מתחלא [היא מתחילה]. ושואלים: ורב נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח", משמע שבאנחה יש שברון כל הגוף כולו! ומשיבים: שאני [שונה] שמועה של בית המקדש דתקיפא טובא [שחזקה ביותר] והיא גורמת צער גדול, אבל סתם אנחה אינה גורמת אלא שברון חצי הגוף.

מסופר: ההוא ישראל וגוי דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי [שהיו הולכים בדרך יחד]. לא אימצי [יכול] היה הגוי לסגויי בהדי [ללכת יחד עם] הישראל, שהיה מהלך מהר יותר. אדכריה [הזכיר לו] את חורבן בית המקדש כדי לצערו ולעכבו. נגיד ואיתנח [נאנק ונאנח] היהודי, ואפילו הכי [כך] לא אימצי [יכול] היה הגוי לסגויי בהדיה [ללכת איתו], שעדיין היהודי הלך מהר יותר. אמר ליה [לו] הגוי: לאו אמריתו [האם אין אתם אומרים] שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, ואם כן מדוע לא השפיע עליך הדבר? אמר ליה [לו]: הני מילי מילתא חדתי [דברים אלה אמורים בדבר, בצער, חדש] אבל הא דשנן [זו שכבר שנינו והתרגלנו] בה — לא משפיעה עלינו כל כך. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] כפתגם: דמלפי תכלי לא בהתה [זו שרגילה בשכול ילדיה איננה פוחדת] כשמת אחד מן הילדים, וכך הוא הדבר במי שמתרגל לצרות.

בשנינו במשנה שהטיילין עונתם בכל יום. ושואלים: מאי [מה פירוש] "טיילין"? אמר רבא: בני פירקי [תלמידים ההולכים לשנות פרקם בישיבה שבמקומם]. אמר ליה [לו] אביי לרבא, והקשה על דבריו: מאן דכתיב בהו [מי הם אלו שנאמר בהם] "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא" (תהלים קכז, ב), ואמר רב יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא, משמע מכאן שתלמידי חכמים מתייגעים הרבה בתורתם, ואינם מצויים בערב בבית, ואת אמרת בני פירקי [ואתה אומר שתלמידים השונים פרקם בישיבה] הם הקרויים "טיילים"?!

אלא אמר אביי: יש לומר כפי שפירש זאת רב, שאמר רב: הכוונה היא כגון רב שמואל בר שילת, דאכיל מדידיה, ושתי מדידיה, וגני בטולא דאפדניה, ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה [שאוכל משלו, ושותה משלו, וישן בצל ביתו, ואין שליח גובה המיסים של המלך עובר על פתחו], משום שלא ידעו שהוא אמיד, ואדם כזה שיש לו פרנסה ואין לו דאגות הוא הקרוי "טייל". כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: כגון מפנקי דמערבא [המפונקים של ארץ ישראל] הם הקרויים "טיילים".

ומסופר על כוחם של בני ארץ ישראל: ר' אבהו הוה קאי בי באני [היה עומד בבית המרחץ], הוו סמכי ליה תרי עבדי [והיו סומכים אותו בהליכתו שני עבדים], איפחית בי באני מתותיה [נפחת בית המרחץ מתחתיו ונהרס], איתרמי ליה עמודא [הזדמן לו עמוד] שעמד עליו, סליק ואסקינהו [עלה בעצמו והעלה ביחד עימו את שניהם], שכל כך היה גיבור כוח. וכיוצא בזה מסופר: ר' יוחנן הוה קסליק בדרגא [היה עולה במדרגות], הוו סמכי ליה [היו סומכים אותו] רב אמי ורב אסי. איפחתא דרגא תותיה [נשברה המדרגה שמתחתיו], סליק ואסקינהו [עלה והעלה אותם]. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: וכי מאחר דהכי [שכך], שאתה חזק כל כך, למה ליה למיסמכיה [למה צריך לסמוך אותו]? אמר להו [להם]: אם כן אעשה ואוציא כוחי עתה מה אניח לעת זקנה?

ג שנינו במשנה: והפועלים עונתם שתים (פעמיים) בשבת (בשבוע). ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הפועלים עונתם אחת בשבת! אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנה שאמרנו שעונת הפועלים פעמיים בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעירן, כאן בברייתא שאמרנו שעונתם פעם בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעיר אחרת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הפועלים עונתם שתים בשבת, במה דברים אמורים — בעושין מלאכה בעירן, אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת — עונתם אחת בשבת.

ד שנינו במשנה כי עונת החמרים אחת בשבת ויש אחרים שעונתם עוד פחות מזה. אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: איכפל תנא לאשמועינן [חזר וטרח התנא ברישא להשמיע לנו דין] טייל ודין פועל? שהרי לפי סדר העונה הזה יוצא שההלכה שנאמרה במדיר אשתו מתשמיש שבוע יקיים ולאחר מכן יוציא, אינה אלא בטייל ופועל שעונה שלהם פעמיים בשבוע אבל לרוב בני האדם שעונתם אחת בשבת או בפרקי זמן רחוקים יותר — אין בכך כל פגם, שהרי הנדר אינו פוגע בחיוב העונה שלהם! אמר ליה [לו]: לא,