שניהם בעצם רוצין לגמור את המיקח בשלשה דינרין, ולא התכוונו לנדר, אלא הגזימו בדרך מיקוח בלבד.

א גמרא שנינו במשנה: "ארבעה נדרים התירו חכמים" כו'. אמר ליה [לו] ר' אבא בר ממל לר' אמי: אמרת לן [לנו] משמיה [משמו] של ר' יהודה נשיאה: מאן תנא [מי שנה] משנה זו בארבעה נדרים — שיטת ר' יהודה היא, שאמר משום (בשם) ר' טרפון בענין אנשים שהתערבו ביניהם ואמרו שאם אחד מהם צודק — הוא יהיה נזיר, שלעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. כלומר, אין נזירות חלה אלא כשאדם נודר אותה בוודאות ובבירור, ולא מחמת הספק. ואף כאן, כיון שלא היתה כוונתם באמת לידור נדר ולעמוד על דבריהם, אנו אומרים שאינו נדר כלל.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו זו היא שיטת רבנן [חכמים] החלוקים על ר' יהודה, ואולם מי קתני [האם שנה] במשנתנו "שניהן רצו בשלושה דינרין "? הלא "שניהן רוצין" קתני [שנה]. כלומר, אף לדעת חכמים, מתחילה כאשר נדרו לא התכוונו לנדר, ולכן לא היה כאן נדר כלל ולא משום שיש חיסרון בהפלאה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם היה המקרה כמו במשנה אבל בשינוי קל, כשאמר לו המוכר בלשון נדר שלא יפחות על טפי [יותר] מסלע והלה (וההוא), הלוקח, אמר אף הוא בלשון נדר שאינו מוסיף על בציר [פחות] משקל, האם נדרא הוי [נדר הוא] שכל אחד עומד בדעתו, או שמא נאמר כי גם זה זרוזין הוי [הוא]?

אמר ליה [לו] רב אשי: תנינא [שנינו] כבר כיוצא בזה: היה אדם מסרב (מפציר) בחבירו שיאכל אצלו, והחבר לא רצה ואמר לו "קונם ביתך שאני נכנס", או "קונם טיפת צונן שאני טועם אצלך" — הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן, כיון שלא נתכוון זה הנודר אלא לשום (לשם) אכילה ושתיה, שלא יאכל וישתה ממש בביתו, אבל לא התכוון לדברים שאמרם, ואינם אלא לשון הגזמה בלבד.

ואמאי [ומדוע] תאמר כך? והא [והרי] "טיפת צונן" קאמר [אמר]! אלא חייב אתה לומר כי משתעי איניש הכי [מדבר אדם כך] בלשון הגזמה, שאינו מתכוון למה שהוא אומר. הכא נמי משתעי איניש הכי [כאן גם כן, במוכר ולוקח, מדבר אדם כך] שהוא מגזים בדיבורו ואינו מתכוון ממש לדברים שהוא אומר למרות שדייק בלשונו.

אמר ליה [לו] רבינא: