והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא [והיו מצטערים חכמים ויוצאים ממקום בו יש שמש ועוברים לצל, ומצל לשמש], שנמשך הדבר זמן מרובה והיו החכמים צריכים לעבור ממקום למקום במשך זמן זה, שלא ידעו כיצד להתיר לו.

(לישנא אחרינא [לשון אחרת], שאלו אותו: אדעתא דהכי [על דעת כך] נדרת? אמר להם: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים] והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא [והיו מצטערים חכמים משמש לצל ומצל לשמש] ולא מצאו פתרון).

אמר ליה [לו] בטנית בריה [בנו] של אבא שאול בן בטנית: מי [האם] נדרת אדעתא דמצטערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא [על דעת שיצטערו חכמים בגללך עד כדי הליכה מצל לשמש ומשמש לצל]? אמר: לא, ושריוה [והתירוהו].

מסופר: ר' ישמעאל בר [בן] ר' יוסי הוה ליה נדרא למישרא [היה לו נדר להתיר]. אתא לקמייהו דרבנן [בא לפני חכמים], אמרו ליה [לו]: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר להו [להם]: אין [כן]. נדרתא אדעתא דהכי [נדרת על דעת כך]? אמר להו [להם]: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים]. כיון דחזא ההוא קצרא [שראה כובס אחד] שגורם ר' ישמעאל לכך דמצטערי רבנן [שמצטערים חכמים] שאינם מוצאים פתרון לנדרו, מחייה באוכלא דקצרי [היכה אותו, את ר' ישמעאל, בכלי הכובסים] שבידו. אמר ר' ישמעאל עצמו: אדעתא דמחי לי קצרא [על דעת שיכה אותי הכובס] בגלל נדרי לא נדרי [נדרתי], ושריה לנפשיה [והתירו לעצמו], שמעתה יוכל חכם להתיר את נדרו.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: האי [זה] הרי נולד הוא, הרי אירע מאורע חדש שלא היה כלול בדברים שחשב עליהם בשעה שנדר, שהרי לא מסיק אדעתא דמחי ליה קצרא [העלה על דעתו שיכה אותו הכובס]. ותנינא [והלא שנינו] שאין פותחין לו לנודר להתיר את נדרו בנולד, שאין פותחים פתח לנדר על סמך מצב חדש שלא היה קיים בשעת הנדר! אמר ליה [לו] רבינא: האי לאו [זה לא] נולד הוא, שאינו נחשב נולד שלא יכול להעלות הדבר בדעתו מתחילה, כיון דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן [שמצויים אפיקורסים שמצערים את החכמים] ולכן אין לראות דבר זה בגדר "נולד".

א מסופר: דביתהו [אשתו] של אביי הוה [היתה] לה ההיא ברתא [בת]. הוא, אביי, אמר: תינשא בת זו לקריבאי [לקרובי], לקרוב משפחה שלו, ואילו היא, אשתו, אמרה שתינשא לקריבה [לקרוב שלה]. אמר לה אביי: תיתסרא [תיאסר] הנאתי עלך [עליך] אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך [אם את עוברת על דעתי ומשיאה אותה לקרובך]. אזלת ועברת [הלכה ועברה] על דעתיה [דעתו] ואינסבא לקריבה [ונישאה הבת לקרובה של אמה]. אתא לקמיה [בא אביי לפני] רב יוסף. אמר ליה [לו] רב יוסף: אילו הוה ידעת [היית יודע] דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה מי אדרתה [שהיא עוברת בסופו של דבר על דעתך ומשיאה אותה לקרובה, האם היית מדיר אותה]? אמר לו אביי: אכן באופן כזה לא הייתי מדירה. ושרייה [והתירו] רב יוסף. שרואים את הנדר בגדר איום בלבד, שלא חשב שיגיע הדבר שתיאסר אשתו עליו.

ושואלים: ומי שרי כי האי גוונא [והאם מותר באופן זה]? שהרי עיקרו של הנדר היה שלא תשיא את הבת לקרוב שלה! ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל. ובא לפני ר' יוסי להתירו. אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו ר' יוסי. משמע שאף זה הוא פתח ראוי להתיר נדר.

ב משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו, אבל אינו רוצה לידור נדר ממש אלא כל רצונו שחבירו ייענה להזמנתו, יאמר לו מתחילה: "כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל", ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שדעתו מתחילה היתה לבטלו.

ג גמרא על הצעתו של ר' אליעזר בן יעקב תוהים: והלא כיון דאמר [שהוא אומר] "כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל" לא שמע ליה [ישמע לו] ולא אתי בהדיה [יבוא אצלו]! שאם החבר יודע מראש שנדר זה אין בו ממש, מדוע ישמע בקולו?