אלא, אי אמרת [אם תאמר] כי "אהבה רבה" הוו אמרי [היו אומרים] ודילגו על ברכת "יוצר אור" מאי [מה], מדוע תסיק מכאן שברכות אין מעכבות זו את זו? שכן אפשר אז להסביר אמירתה של ברכה אחת בלבד בצורה אחרת: דלמא האי [שמא זה] שלא אמרי [אמרו] "יוצר אור" הוא משום שלא מטא [הגיע] זמן "יוצר אור", שעדיין לא זרח אור השמש כי ברכות המשמר נאמרות בשעות הבוקר המוקדמות, הרבה לפני הזריחה, ואחר כך כי מטא [כאשר הגיע] זמן "יוצר אור" הוו אמרי [היו אומרים]. ואם כן, מן העובדה אשר הסיק ר' שמעון בן לקיש כי "ברכות אין מעכבות זו את זו" ברור שלדעתו הברכה שאמרו אנשי המשמר היתה "יוצר אור".

מאחר שטיעון זה נראה שקול ומשכנע, שואלים עתה: ואי מכללא [ואם מכלל הדברים] ולא מאמירה מפורשת הוסקו מאי [מה] הפגם בשיקול הזה? שלכאורה אין להבין אחרת את דברי ריש לקיש.

ומשיבים: דאי מכללא [שאם מכלל הדברים הסיקו] אפשר לומר כי לעולם "אהבה רבה" הוו אמרי [היו אומרים]. וכי מטא [כאשר הגיע] זמן "יוצר אור" הוו אמרי ליה [היו אומרים אותו]. ומאי [ומה פירוש הדברים] "ברכות אין מעכבות זו את זו" — סדר ברכות. כלומר, ר' שמעון בן לקיש לא אמר שהברכות הנן בלתי תלויות זו בזו, אלא רק שסדר הברכות אינו מעכב, ואף אם אמר "אהבה רבה" לפני "יוצר אור" ולא כרגיל, יצא ידי חובתו. ואם כן איננו יכולים להוכיח מדבריו מה היתה דעתו ביחס לפירוש "ברכה אחת".

א סופר מקודם כי הכהנים במקדש היו קורין עשרת הדברות ואת פרשיות "שמע", "והיה אם שמוע", "ויאמר", "אמת ויציב", ועבודה, וברכת כהנים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין (מחוץ לבית המקדש) בקשו לקרות כן את עשרת הדברות בכל יום, מפני שהם יסודה של התורה (רמב"ם), אלא שכבר בטלום את קריאת הדברות מפני תרעומת המינין, שהיו המינים אומרים ששאר התורה מחוץ לעשרת הדברות אינה מפי ה' (ירושלמי) ואם ידגישו את הדברות בקריאה בכל יום יהא זה כאילו חיזוק לדבריהם, ועל כן השמיטום מסדר התפילה.

תניא נמי הכי [שנויה בריתא גם כן כך], ר' נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.

ומסופר כי כמה חכמים רצו לחדש את קריאת עשרת הדברות, וכמו שרבה בר בר חנה סבר למקבעינהו [חשב לקבען] בעיר סורא, אך אמר ליה [לו] רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

וכן כשרצה אמימר סבר למקבעינהו [חשב לקבען] בעיר נהרדעא, אמר ליה [לו] גדול חכמי הדור, רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

במשנה במסכת תמיד נאמר כי בשבת היו מוסיפים עוד ברכה אחת למשמר היוצא. ושואלים: מאי [מה] ברכה אחת זו? אמר ר' חלבו: משמר היוצא המסיים את עבודתו בשבת זו אומר למשמר הנכנס: "מי ששכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות".

ב שנינו במשנה: שבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, וכן להיפך. הסוגיה הבאה עוסקת בבעיה הנסמכת במדה ידועה על מסקנות מדברי משנתנו זו. לשאלה העיקרית מקדימים בירור משני של בעיה פשוטה יותר; פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא [היכן שאחז כוס יין בידו, וחשב ששכר] הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא [על דעת שהמשקה הוא שכר], שרצה לברך כדרך שמברכים על שתיית השכר ברכת "שהכל נהיה בדברו", ואחר כך שם לב שבידו יין וסיים בדחמרא [בשל יין], שסיים את הברכה כדרך הברכה על יין "בורא פרי הגפן" — ברור שיצא, שבמקרה מיוחד זה אי נמי [אם גם, אפילו] אם אמר "שהכל נהיה בדברו" כפי שחשב לומר מתחילה — יצא. דהא תנן [שהרי שנינו במשנה]: על כולם (על כל מאכל) אם אמר "שהכל נהיה בדברו" אף שלכתחילה נקבעו למיני מאכלים ברכות שונות, לאחר מעשה יפה כוחה של ברכה כללית זו ("שהכל") להוציאו ידי חובה בכל. ולכן אם חזר בו ואמר ברכת היין כתקונה — יצא ידי חובתו בכל אופן.

אלא מה יהא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא [היכן שאחז כוס שכר בידו וחשב שיין] הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא [וברך על דעת יין], שרצה לברך "בורא פרי הגפן", וכאשר שם לב שאין זה יין סיים בדשכרא [בשל שכר], בברכת "שהכל", מאי [מה] יהא דינה של ברכה זו? שלכאורה מורכבת ברכה זו משני חלקים, החלק הראשון ("בורא פרי הגפן") אינו יכול להוציא ידי חובה, ואילו החלק השני ("שהכל") הוא הברכה הראויה.

והשאלה היא: האם בתר [אחר] עיקר הברכה אזלינן [אנו הולכים], או בתר [אחר] החתימה אזלינן [אנו הולכים].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא הדנה במקרה הדומה לבעיה שלפנינו, וממנה פתרון אפשרי לבעיה זו: מי שברך ברכות קריאת שמע בשחרית, אם פתח ב"יוצר אור" כראוי וסיים ב"מעריב ערבים" — לא יצא חובת הברכה. ואולם להיפך אם פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" — יצא.

ומעין דברים אלה בברכת קריאת שמע בערבית, אם פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" — לא יצא. אך אם פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" — יצא.

ומסכמת הברייתא את הדברים, כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. ולפי הנחיה זו אפשר לפתור גם את השאלה בברכות הנהנין שהועלתה מקודם.

את ההוכחה הזו דוחים: שאני התם [שונה שם, בברכת המאורות] דקאמר [שהוא אומר] "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" (וכפי כן בערב הוא אומר "ברוך אתה ה' המעריב ערבים"), שמאחר שברכות אלה הינן ארוכות ומסתיימות בברכה בסופן שהיא מרכזה של הברכה, אפשר לומר שבגלל סיבה זו "הכל הולך אחר החיתום". ואולם בברכה קצרה כמו "שהכל" או "בורא פרי הגפן" יתכן שאם חלקה הראשון פגום — נפסלה הברכה כולה. החלוקה שנעשתה בין ברכת המאורות לברכת הנהנין היתה מבוססת על ההנחה כי חתימתה של ברכת המאורות "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" הריהי ברכה מושלמת לעצמה.

ואולם דבר זה אינו ברור כל עיקר, כי הניחא [זה נוח], מה שאמרנו מתקבל לשיטת רב שאמר שכל ברכה שאין בה הזכרת השם — אינה ברכה, ומכיון שבברכת "יוצר אור" יש הזכרת השם — הרי זו ברכה מושלמת לעצמה, אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר: כל ברכה שאין בה מלכות, כלומר, הזכרת "אלהינו מלך העולם" — אינה ברכה, הרי שחתימת ברכת "יוצר אור" שאין בה הזכרת מלכות אינה ברכה לעצמה, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר] כדי להבדיל בין חתימת ברכת הנהנין וחתימת ברכת המאורות?

ומשיבים: גם לדעת ר' יוחנן חתימתה של ברכת המאורות הינה מושלמת, אלא כיון שאמר רבה בר עולא שמזכירים את "בורא חושך" ביום, ו"גולל אור מפני חושך" בלילה כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, הרי שפתיחת הברכה (שבה יש שם מלכות — בערב ובבוקר) מיוחדת ליום או ללילה וכי קאמר [כאשר אמר] ברכה ומלכות מעיקרא [מתחילה] בראשיתה של הברכה — אתרוייהו קאמר [על שניהם אמר], גם על של יום וגם על של לילה. על כן אין להביא הוכחה מברכת המאורות לברכת הנהנין.

ומנסים להביא ראיה אחרת: תא שמע מסיפא [בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בסוף] הברייתא שהובאה מקודם, המסיימת בלשון: "כללו של דבר": הכל הולך אחר החתום, וסיומת זו "כללו של דבר" לאתויי מאי [להביא את מה]? מה היא באה להוסיף על הדוגמא המפורטת? לאו לאתויי הא דאמרן [האם לא להביא את מה שאמרנו] ולהודיענו כי בכל מקרה בין בברכה ארוכה ובין בברכה קצרה — הכל הולך אחר החיתום?

ודוחים: לא, לאתויי נהמא ותמרי [להביא לחם ותמרים], שאחר אכילת הלחם מברכים ברכת המזון ארוכה, ואחר התמרים מברכים ברכה קצרה יותר (מעין שלוש). ועל טעויות בשתי ברכות אלה נאמר הכלל "הכל הולך אחר החיתום". ומבררים היכי דמי [כיצד היו הדברים בדיוק] בטעות זו שבברכות. אילימא [אם נאמר] שאכל נהמא [לחם], וקסבר דתמרי [וחשב שתמרים] אכל, ופתח בברכה אדעתא דתמרי [על דעת תמרים] וסיים בדנהמא [בשל לחם] — הלא היינו בעיין [זוהי בעייתנו] והיא זהה לשאלה בענין ברכת היין והשכר!

והתשובה: לא צריכא [נצרכה], לא נאמר הדבר אלא למקרה מיוחד, בהקשר הבא: כגון שאכל תמרי [תמרים], וקסבר נהמא [וחשב שלחם] אכל, ופתח בברכה בדנהמא [בשל לחם], וסיים בדתמרי [בשל תמרים] — יצא. שכן במקרה זה אפילו סיים בנהמא [לחם] — נמי [גם כן] יצא.

מאי טעמא [מה טעם] — דתמרי נמי מיזן זייני [שהתמרים אף הם מזינים], ומי שאכל וברך עליהם ברכת המזון כברכה שעל הלחם, אף שלכתחילה אינו צריך לעשות זאת, אף על פי כן לאחר מעשה יצא ידי חובה. ועל מקרה מיוחד כגון זה נאמר בברייתא "הכל הולך אחר החיתום". והסיכום הוא איפוא שהשאלה ביחס לברכה שחציה הראשון אינו מתאים וחציה השני ראוי, נשארה ללא פתרון.

ג מכאן שבים לדון בבירור נוסחן של ברכות קריאת שמע. אמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: כל שלא אמר בפתיחת הברכה שלאחר קריאת שמע "אמת ויציב" בשחרית, ו"אמת ואמונה" בערבית — לא יצא ידי חובתו (המאירי), ורמז לשינוי זה ממה שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג), שבבוקר יש להזכיר את חסד ה', ובלילה להדגיש את צד האמונה.

ועוד הביאו דברים שאמר רבה בר חיננא סבא משמיה [משמו] של רב: המתפלל, כשהוא כורע בברכות שצריך לכרוע בהן כורע בשעה שהוא אומר "ברוך", וכשהוא זוקף מכריעתו מיד אחר כך — זוקף בשעה שהוא מזכיר שם ה'.

אמר שמואל שהיה חבירו של רב והאריך ימים אחריו, רמז לדברי רב אלה: מאי טעמא [מה הטעם] של רב שבשעה שמזכיר שם ה' יזקוף — דכתיב [שנאמר] : "ה' זוקף כפופים" (תהלים קמו, ח), שבהזכרת שם ה' קם הוא מכפיפתו להזכיר כי ה' תמיד זוקף כפופים.

מתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בשבחו של כהן: "מפני שמי נחת הוא" (מלאכי ב, ה), ומכאן שעל האדם להיות נכנע (נחת) לפני שם ה', ולא לזקוף.

ומשיבים על כך: מי כתיב [האם נאמר] "בשמי"? אלא "מפני שמי" כתיב [נאמר], והכוונה שלפני שהוא מזכיר את השם — אז הוא ניחת ונכנע, כשכורע ב"ברוך".

מסופר: אמר ליה [לו] שמואל לחייא בר רב: בר אוריין [בן תורה], תא ואימא [בוא ואומר] לך מלתא מעלייתא [דבר מעולה] שאמר אבוך [אביך]. הכי [כך] אמר אבוך [אביך]: כשהוא כורע — כורע ב"ברוך", כשהוא זוקף — זוקף בשם.