דלי ציפתא [הרים את המחצלת] שהיה יושב עליה ואמר ליה [לו] לשלוחא [לשליח]: חזי מאי איכא [ראה מה שיש כאן] שנעשה לו נס ונתמלא המקום דינרים, להראות לו שאם היה רוצה בכך היה לו ממון רב. והסביר: מיהו [בכל זאת], לא ניחא [נוח] לי דאיתהני בהדין עלמא [שאהנה בעולם הזה].

א אגב המסופר כאן על עוניים של חכמים וכיצד בא להם עושר בדרך מופלאה, מספרים כי ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע [התקדשה לו בתו של (בר) כלבא שבוע]. שמע זאת (בר) כלבא שבוע, אדרה [הדיר אותה] הנאה מכל נכסיה [נכסיו]. אזלא ואיתנסיבה ליה [הלכה ונישאה לו] לר' עקיבא.

בסיתוא הוה גנו בי תיבנא [בחורף היו ישנים במחסן תבן], הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [היה מוציא לו את התבן משערותיו]. אמר לה: אי הואי [אם היה] לי כסף, רמינא ליך [הייתי נותן לך] בראשך עטרה של ירושלים דדהבא [של זהב]. אתא [בא] אליהו הנביא אידמי להון כאנשא [נדמה להם כאדם] וקא קרי אבבא [וקרא, דפק על הדלת]. אמר להו [להם]: הבו לי פורתא דתיבנא [תנו לי מעט תבן] דילדת אתתי, ולית [שילדה אשתי, ואין] לי מידעם לאגונה [דבר להשכיבה עליו]. אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה [לאשתו]: חזי גברא [ראי איש] שאפילו תיבנא לא אית ליה [תבן אין לו] ואנו יכולים לשמוח בחלקנו, שלפחות יש לנו תבן לשכב עליו.

אמרה ליה [לו]: זיל הוי בי רב [לך היה בבית הרב] ולמד תורה. אזל תרתי סרי שנין [הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים] קמי [לפני] ר' אליעזר ור' יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה [בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו], שמע מן אחורי ביתיה [מאחורי ביתו] דקאמר לה חד רשע לדביתהו [שאומר לה רשע אחד לאשתו]: שפיר עביד ליך אבוך [יפה, כראוי עשה לך אביך] שהדירך מנכסיו; חדא דלא דמי ליך [דבר אחד] — [שבעלך אינו דומה, אינו ראוי, לך]. ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין [הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו]. אמרה ליה [לו]: אי צאית לדילי [אם הוא שומע לי] — ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא [יהיה שם עוד שתים עשרה שנים אחרות]. אמר ר' עקיבא: הואיל ויהבת [ונתנה] לי רשותא [רשות] בדבריה אלה, איהדר [אחזור] לאחורי. הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא [חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות].

אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי [בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עימו]. נפוק כולי עלמא לאפיה [יצאו הכל לקבל פניו] משום שהיה אדם גדול ומפורסם בישראל, ואף היא קמת למיפק לאפיה [עמדה לצאת לקבל פניו]. אמר לה ההוא רשיעא [אותו רשע]: ואת להיכא [להיכן] את הולכת? אמרה ליה [לו]: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) ולא יבזה אותה. אתת לאיתחזויי ליה [באה להיראות לפניו, לפני ר' עקיבא], קא מדחן לה רבנן [והיו חכמים דוחים אותה] שלא ידעו מי היא. אמר להון [להם] ר' עקיבא רבם: הניחו לה, כי כל התורה שלי ושלכם — שלה הוא. שמע (בר) כלבא שבוע שזה ר' עקיבא חתנו, אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי [בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו], ואשתרי [והותר].

ומספרים: מן שית מילי איעתר [משישה דברים התעשר] ר' עקיבא: מן הכסף שנתן לו כלבא שבוע לאחר שהותר הנדר, מן אילא דספינתא [מאיל הספינה]. דכל ספינתא עבדין ליה מין עינא [שכל ספינה עושים לה בחרטומה צורה של מין צאן] וממלאים אותו בכסף. זימנא חדא אנשיוה על כיף ימא [פעם אחת שכחו הספנים איל זה על חוף הים] אתא [בא] הוא, ר' עקיבא, אשכחיה [ומצא אותו], ובתוכו היה מוטמן הרבה כסף.

וכן הרוויח ממון גדול מן גווזא [מבול עץ] כיצד? דזימנא חדא יהיב [שפעם אחת נתן] ארבעה זוזי [זוזים] לספונאי [למלחים] אמר להו [להם]: אייתי לי מדעם [הביאו לי משהו] ולא אשכחו [מצאו] אלא גווזא על כיף ימא [בול עץ על חוף הים]. אתיוה ליה [הביאו אותו לו]. אמרו ליה [לו]: עביד מרנא עליה [ימתין אדוננו עליו] עד שנביא דבר טוב מזה, אישתכח דהוה מלי דינרי [נמצא שהיה, אותו בול עץ, מלא דינרים], כיצד? דזימנא חדא טבעת ספינתא [שפעם אחת טבעה ספינה] וכולי עיסקא [וכל העסק, כל הכסף] שהיה לאנשי הספינה הוה מחית בההוא גווזא ואישתכח בההוא זימנא [היה מונח באותו בול עץ ונמצא באותה פעם].

וכן נתעשר ר' עקיבא דמן דסרוקיתא [משיירה של ישמעאלים], ומן מטרוניתא [גבירה] אחת שלווה ר' עקיבא ממנה כסף, ואמר שהקדוש ברוך הוא והים הסמוך לביתה יהיו ערבים לפרעון. משהגיע זמן הפרעון חלה ר' עקיבא ולא יכול היה לבוא לפרוע חובה. יצאה אותה גבירה ועמדה על שפת הים ואמרה : רבונו של עולם, ידוע לפניך כי לך ולים האמנתי ורק בשלכם הלויתיו אותם מעות. ונזדמן שבת המלך נשתגעה והשליכה לים ארנק מלא תכשיטים, וסחפו הים עד לפתח ביתה ומצאה הגבירה תכשיטים אלה. משהחלים ר' עקיבא בא לפניה והתנצל על כך שלא יכול היה לפרוע חובו בזמן. ואמרה שכבר קיבלה את התשלום מן הערב, ונשאר כסף ההלוואה בידי ר' עקיבא.