א משנה הנודר מן התמרים — מותר בדבש תמרים. הנודר מסתוניות (ענבים מאוחרים וחמוצים) — מותר בחומץ סתוניות. ר' יהודה בן בתירא אומר: כל ששם תולדתו קרויה עליו, שהדבר היוצא ממנו עדיין נושא את שמו של המקור ממנו בא, כגון "דבש תמרים" "חומץ סתוניות", ונודר אדם הימנו מן המקור — אסור אף ביוצא הימנו. וחכמים מתירים, שלדעתם אינו נאסר אלא במה שאסר עליו.

ב גמרא שואלים: והרי שיטת [חכמים] המתירים היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנה, האומר שהנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, ומה ההבדל ביניהם?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם], בין שיטת התנא קמא לשיטת חכמים, הבדל למעשה לענין הדא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל מאכל שדרכו לאכול אותו, ודרך היוצא ממנו, מאותו מאכל, לאכול אף אותו, כגון תמרים ודבש תמרים, אם נדר בו — אסור גם ביוצא ממנו, ואם נודר מיוצא ממנו — אסור גם בו עצמו.

אבל כל מאכל שאין דרכו לאכול אותו בעצמו, ורק דרך היוצא ממנו לאכול, אם נודר בו — אין אסור אלא ביוצא ממנו, שלא נתכוון זה אלא ליוצא ממנו. שתנא קמא אינו מחלק בין דבר שדרכו להיאכל ובין דבר שאין דרכו להיאכל, ואם נדר בו — מתיר את היוצא ממנו בכל מקרה. וחכמים שבסוף המשנה סבורים כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, שאם נדר בדבר שאין דרכו להיאכל הריהו מותר בו עצמו ונאסר דווקא ביוצא ממנו, כגון חומץ סתוניות. אבל הנודר מן התמרים, שדרכם להיאכל, אסור לשיטתם בין בתמרים בין בדבש.

ג משנה הנודר מן היין — מותר ביין תפוחים, שסתם יין הוא יין ענבים. הנודר מן השמן — מותר בשמן שומשמין, שסתם שמן הוא שמן זיתים. הנודר מן הדבש — מותר בדבש תמרים, שסתם דבש הוא דבש דבורים.

הנודר מן החומץ — מותר בחומץ סתוניות, שסתם חומץ נעשה מיין. הנודר מן הכרישין — מותר בקפלוטות (מין כרישים). הנודר מן הירק — מותר בירקות השדה (הגדלים בר בשדות), שהוא שם לוויי הבא להגדיר ירקות מיוחדים אלה, וכיון שיש לו שם לוואי איננו בכלל סתם אותו דבר.

ד גמרא תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן השמן, אם נדר בארץ ישראל — מותר בשמן שומשמין, ואסור בשמן זית, שסתם שמן בארץ ישראל שמן זית הוא. ואם נדר בבבל — אסור בשמן שומשמין, משום שבבבל סתם שמן נעשה משומשמים, ומותר בשמן זית שהוא נדיר שם, ובודאי לא התכוון אליו. מקום שמסתפקין (משתמשים) מזה ומזה — אסור בזה ובזה.

על המשפט האחרון תוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא במקרה דרובא [שרוב] בני המקום מן חד [ממין אחד] הם מסתפקין. מהו דתימא [שתאמר]: איזיל בתר רובא [נלך אחר הרוב] ונתיר את השמן האחר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שספק איסורא לחומרא [איסור לחומרה] ויש להחמיר ולאסור אפילו כשרק מיעוט משתמש בסוג האחר.

שנינו בברייתא: הנודר מן הירק, בשאר שני שבוע (באחת משש השנים הראשונות ממחזור שבע שנות השמיטה) — אסור בירקות הגינה, ומותר בירקות השדה הצומחים בר בשדה. ובשנת השביעית, להיפך — אסור בירקות השדה משום שסתם ירקות שאוכלים אז הם ירקות שדה, ומותר בירקות הגינה לפי שאסור לעבוד את האדמה בשנה זו, ואין ירקות גינה מצויים. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל: