תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] סופגת, אף על פי שאין בכך חידוש.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות) ונטמאת, ואחר כך הפר לה בעלה — מביאה חטאת העוף, ואינה מביאה עולת העוף. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהבעל רק מיגז גייז [גוזז] את הנדר — תייתי נמי [תביא גם כן] עולת העוף להשלים קרבן לכפר על מה שנטמאה בנזירותה! ואם כן מוכח מכאן שהבעל עוקר את הנדר מעיקרו, ולכן אינה מביאה עולת העוף.

את הראיה הזו דוחים: ואלא מאי [מה] אומר אתה שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו? אם כן חטאת העוף נמי [גם כן] לא תייתי [תביא]! ומשיבים: אכן הכי נמי [כך גם כן] היה צריך להיות, ואולם הא [ברייתא זו] כשיטת מני [מי היא] — ר' אלעזר הקפר היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר בר רבי אומר: מה תלמוד לומר (מה בא ללמדנו) "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), האמור בנזיר, שצריך להביא קרבן לכפר עליו? וכי באיזו נפש חטא זה הנזיר? אלא מפני שציער עצמו בכך שנמנע מן היין נקרא על שום כך חוטא. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין בלבד נקרא חוטא, המצער עצמו בנדרים וסיגופים מכל דבר — על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. ולשיטה זו ראוי לה שתביא את החטאת לכפר על עצם נזירותה, אף שהבעל בהפרתו עוקר את הנזירות מעיקרה.

ולאחר שניסינו לברר ממקורות שונים את השאלה אם בעל עוקר את הנדר מעיקרו או רק מכאן ולהבא, מציעים: תא שמע דתניא בהדיא [בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא במפורש] ועל ידה נפתרה בעיה זו: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ושמעה זאת חבירתה ואמרה "ואני", ובא בעלה של ראשונה והפר לה — היא מותרת וחבירתה אסורה. שמע מינה [למד מכאן]: שהבעל מיגז גייז [גוזז] את הנדר, אבל אינו עוקר אותו מעיקרו.

וממשיכה הברייתא, ר' שמעון אומר: אם אמרה לה השניה לאחר ששמעה אותה מקבלת נזירות עליה "הריני כמותיך" — במקרה כזה שתיהן מותרות, שכיון שתלתה השניה את כל נזירותה בראשונה, ולא נדרה שום נדר משל עצמה, הרי משעה שבטלה נזירותה של הראשונה בטלה עמה גם נזירותה של השניה.