ומאי שנא התם [ומה שונה שם] בפרק הקודם דקתני [ששנה] "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת

", שנקט שם בלשון "לשלוחו"? ומשיבים: הכא [שם] רבותא, חידוש קא משמע לן [השמיע לנו], והתם [ושם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]. הכא כאן רבותא קא משמע לן [השמיע לנו] בשימוש לשון זה: דאי תנא [שאילו שנה] "האומר לשלוחו" הוה אמינא [הייתי אומר]: שלוחו הוא דהוי [שהוא] נחשב רמאי במקרה כזה, משום דסמכה דעתיה [שסומכת דעתו] של המשלח על השליח, סבר [סבור הוא]: עבד [עושה] הוא לי שליחותי, ששלחו לשם כך, אבל חבירו שלא עשאו שליח לכך, דלא סמכה דעתיה [שאין דעתו סומכת עליו], שהרי אינו שליח שלו אימא [אמור] לא ליהוי [יהא] נחשב רמאי.

וכן התם [שם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]: דאי תנא [שאילו שנה] "האומר לחבירו" הוה אמינא [הייתי אומר]: חבירו הוא דכי [שכאשר] קדשה במקום אחר אינה מקודשת, דסבר [שהוא סבור]: שלא טרח [יטרח] החבר לחפש לו במקום אחר, ולכן לא אמר לו אלא על דעת שיקדש את האשה דווקא במקום זה, אבל שלוחו דטרח [שהוא טורח] במיוחד עבור שליחות זאת אימא [אמור] שמראה מקום הוא לו בלבד, לומר שם תוכל למצוא אותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף באלו נוהג דין המשנה.

א מסופר: רבין חסידא [החסיד] אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה [הלך לקדש אשה לבנו] שנעשה שליח עבורו לקדשה, ולבסוף קידשה לנפשיה [קידש אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שעשה השליח — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיצד נהג כך אדם חסיד!? ומשיבים: לא יהבוה ניהליה [נתנו משפחת האשה אותה לו] לבן, והסכימו להשיאה רק לאב. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו] לבן לפני שקידש אותה שאין רוצים לתת לו אשה זו! ומשיבים: סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה [סבור היה בין כך ובין כך, עד שיודיע לבנו ויחזור, יבוא אדם אחר ויקדש אותה].

בדומה לכך מסופר: רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי [נתן לו כסף] לרב, אמר: זבנה ניהלי להאי ארעא [קנה בשבילי את הקרקע הזו]. אזל זבנה לנפשיה [הלך רב וקנה אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אף לענין שליח לקניה שקנה לעצמו: מה שעשה — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! ומשיבים: באגא דאלימי הוה ליה [בקעה, איזור של אנשים אלימים היה זה], לרב — נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד והיו מוכנים למכור לו, לרבה בר בר חנה — לא נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו]! ומשיבים, סבר [סבור היה]: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה [בין כך ובין כך יבוא אדם אחר ויקנה אותה] קרקע.

ועוד מסופר: רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [היה מתעסק בקרקע אחת], והיה משתדל לקנותה. אזל [הלך] ר' אבא זבנה [וקנה אותה]. אזל [הלך] רב גידל קבליה [וקבל, התלונן עליו] לר' זירא. אזל [הלך] ר' זירא וקבליה [וקבל עליו] לפני רב יצחק נפחא. אמר ליה [לו] רב יצחק: המתן עד שיעלה ר' אבא אצלנו לרגל כאשר יבואו הכל לשמוע את דרשת הרגל אז אדבר עימו בענין זה. כי סליק [כאשר עלה, בא] ר' אבא, אשכחיה [מצא אותו] רב יצחק, אמר ליה [לו]: עני מהפך בחררה שמצא פת לחם ומתעסק בה, אף שעדיין לא זכה בה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי [מה] דינו?

אמר ליה [לו]: נקרא רשע. אמר לו רב יצחק: אם כן, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי [אדוני מה טעם עשה כך] שרב גידל היה מתעסק בקרקע זו לקנותה, ובאת אתה ולקחתה? אמר ליה [לו]: לא הוה ידענא [הייתי יודע] שהיה מחזר אחרי קרקע זו לקנותה. אמר לו: השתא נמי ניתבה ניהליה מר [עכשיו גם כן שיחזיר אותה אדוני לו] כיון שנודע לך שהתעסק בה קודם. אמר ליה [לו]: זבוני [למכור] לא מזבנינא לה [אמכור אותה], כיון דארעא קמייתא [שקרקע ראשונה] היא שאני קונה, ולא מסמנא מילתא [ואין זה סימן טוב הדבר] אם אני מוכר אותה. אי בעי [אם רוצה] לקבל אותה במתנה — נישקליה [שיקחנה].

רב גידל לא נחית לה [ירד לזכות בקרקע זו] במתנה משום דכתיב [שנאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). ר' אבא לא נחית לה [ירד אליה] משום דהפיך [שכבר הפך] בה רב גידל. ונמצא שלבסוף לא מר נחית לה ולא מר נחית לה [לא חכם זה ירד לטפל בה ולא חכם זה ירד לטפל בה] ומיתקריא ארעא דרבנן [והיתה נקראת קרקע של החכמים].

ב שנינו במשנה: וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בינתיים. ושואלים: אם לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו הדין? רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקודשת אחרי שלושים יום, ואף על פי שנתאכלו (נאכלו, כלו) המעות שנתן לקידושין לפני הזמן שאמר שיחולו בו הקידושין, מכל מקום היא מקודשת כיון שהחל בה ענין קידושין משעת נתינת הכסף.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שמקודשת על אף שאין מעות בזמן חלות הקידושין? — הני זוזי [הכספים הללו] שנתן כקידושין לא למלוה דמו [הם דומים] ולא לפקדון שהופקד אצלה ואבד דמו [הם דומים], שבשניהם אינה מקודשת.

לפקדון לא דמו [אינם דומים] כי פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי [ברשות בעליו של הפקדון הם נאכלים], שאם נפסדו מעצמם, הרי זה הפסדו של בעליהם, והני ברשותא דידה קא מתאכלי [ואלה ברשות שלה הם נאכלים], שהרי נתן לה כספים אלה בתורת קידושין, שיהיו שלה. למלוה נמי לא דמו [גם כן אינם דומים], כי מלוה להוצאה ניתנה ולפיכך אין בשעת הקידושין מעות בהן תתקדש, הני [אלה] בתורת קידושין יהבינהו ניהלה [נתן אותם לה] מלכתחילה.

ועוד שאלו: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה המקודשת בתוך שלושים יום, ואינה רוצה עוד בקידושין, מהו הדין? ר' יוחנן אמר: חוזרת בה. ומדוע? אתי [בא] דיבור שאומרת שחוזרת בה מהקידושין, ומבטל דיבור ראשון שאמרה שמסכימה לקידושין. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, ולדעתו לא אתי [בא] דיבור אחד ומבטל דיבור קודם לו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: מינה שליח להפריש תרומה מתבואתו עבורו וביטל אחר כך את השליחות. אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח שתרם אחר כך תרומה. והא הכא [והרי כאן] שדיבור ודיבור הוא, שהרי בדיבור מינה אותו שליח ובדיבורו ביטל, ומכאן רואים כי קאתי [בא] דיבור ומבטל דיבור! ענה לו ריש לקיש: שאני [שונה] נתינת מעות ליד אשה, דכי [שכמו] מעשה דמו [נחשב הדבר], ולא אתי [בא] דיבור בלבד ומבטל מעשה של נתינת המעות.

איתיביה [הקשה לו] עוד ר' יוחנן ממה ששנינו: השולח גט לאשתו ואחר כך הגיע (פגש) המשלח בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא" — הרי זה בטל. והא [והרי] נתינת גט ליד שליח דכי [שכמו] נתינת מעות ליד אשה דמי [היא נחשבת], וקתני [ושנה]: הרי זה בטל, ומשמע שדיבור יכול לבטל אף מעשה!

השיב לו ריש לקיש: התם נמי [שם גם כן] כל כמה [זמן] שלא מטא גיטא [הגיע הגט] לידה של האשה — דיבור ודיבור הוא, שאין משמעות הלכתית למסירת הגט לשליח, והמעשה שבדבר הוא נתינת הגט לאשה עצמה, ומשום כך אתי [בא] דיבור ומבטל דיבור.

מצד שני איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, שנעשים מוכשרים לקבל טומאה, במחשבה. שאם החליט אדם שכלי מסויים שברשותו הוא גמור כבר ואינו צריך תיקון נוסף, הרי הוא מיד ראוי לקבל טומאה, ואין עולים (יוצאים) מידי הכשרם לקבל טומאתן על ידי מחשבה זו אלא בשינוי מעשה, כאשר עושה מעשה בפועל בכלי הזה, וכל זמן שלא עשה מעשה אינו מקבל טומאה.