בעיגול של דבילה שהוא כבד מכדי משא אדם אחד והוציאו אותו לרשות הרבים, או שהיו מחזיקים בקורה והוציאו אותה לרשות הרבים, ר' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו לבדו והוציאוהו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שיכול להוציאו לבדו — פטורין. ר' שמעון אומר: אף על פי שלא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים — פטורים, לכך (לכן) נאמר "בעשתה" (ויקרא ד, כז) — לקבוע כלל: יחיד שעשאה — חייב, שנים שעשאוה — פטורין.

א ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם נחלקו]? ומשיבים: נחלקו בפירושו של האי קרא [פסוק זה] שנאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם". ר' שמעון סבר [סבור]: תלתא מיעוטי כתיבי [שלושה מיעוטים נאמרו בפסוק], שכאילו נאמר "נפש תחטא", "אחת תחטא", "בעשתה תחטא", ולכאורה די היה בכתוב "ואם יחטא מעם הארץ" כדי להביע אותה משמעות, ועל כן ודאי יש לומר שהמילים היתירות באו למעט, וכך יש להבין: "נפש" — ולא נפשות, "אחת" — ולא שתיים, "בעשותה" — ולא בעשיית שניים. חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר שני אנשים עושים שני חלקיה של עבירה, וכגון שזה, אדם אחד עוקר מרשות אחת וזה, אחר, מניח ברשות אחרת. וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] כאשר זה יכול וזה יכול לעשות את הדבר בעצמו, ועשו שניהם יחד. וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] אפילו כאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, אבל כיון שעשו שניהם יחד אותה עבירה — שניהם פטורים.

ור' יהודה סבור כי חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר זה עוקר וזה מניח, שאף ר' יהודה מודה שפטור, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין. שאם הורה בית דין בטעות והתיר את האסור, והלך יחיד ועשה על פי הוראת בית הדין, הרי הוא פטור אף מקרבן חטאת, כאנוס. ואילו ר' שמעון סבור כי יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין — חייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, שאמנם אין דינו כמזיד בדבר, אבל עבירה זו נכללת בתחום השגגות.

ושואלים: ור' מאיר המחייב גם כאשר זה יכול וזה יכול, כיצד מבין הוא את המיעוט השלישי? ומשיבים לשיטתו: מי כתיב [האם נאמר] "נפש תחטא " "אחת תחטא " "בעשתה תחטא "? והרי לא שלושה מיעוטים כתובים בפסוק במפורש אלא רק תרי מעוטי כתיבי [שני מיעוטים נאמרו], שכן מה שנאמר "נפש אחת תחטא" ביטוי אחד הוא, שזו היא דרך לשון הכתוב, ואם כן חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] את היחיד שעשאה בהוראת בית דין.

ב מקודם שנינו שאמר מר [החכם]: כאשר זה יכול לעבור עבירה לבדו וזה אינו יכול, אם עשו שניהם יחד — לדברי הכל חייב. ומבררים: הי מנייהו מיחייב [איזה, מי מהם חייב]? אמר רב חסדא: זה שיכול לעשותה לבדו הוא שחייב, דאי [שאם] הכוונה לזה שאינו יכול — מאי קא עביד [מה הוא עושה] והרי אין במעשהו כדי לעבור! אמר ליה [לו] רב המנונא לרב חסדא: הרבה עושה, דקא [שהוא] מסייע בהדיה [לו]! אמר ליה [לו]: כל המסייע לדבר שאחר יכול לעשותו לבדו אין בו בסיוע זה ממש, ואינו נחשב לכל ענין.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא : אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כשיטה זו בענין משכב הזב ומרכבו, שדין תורה הוא שכל דבר שהזב יושב או רוכב עליו טמא, אף אם אינו נוגע בו במישרין. ואמרו: היה הזב יושב על גבי המטה וארבע טליות (טליתות, בגדים) תחת רגלי המטה — טמאות כולן, שאנו אומרים כי כובד הזב נשען על כולן כאחת, מפני שהמיטה אינה יכולה לעמוד על שלש רגלים בלבד. ור' שמעון מטהר, כיון שרק חלק ממשקלו של הזב מונח על טלית אחת. ואולם אם היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה — טהורות כולן, מפני שיכולה בהמה לעמוד על שלש רגלים. ואמאי [ומדוע]? הא קמסייע בהדי הדדי [הרי כל רגל מסייעת עם האחרות]! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמסייע אין בו ממש?

אמר רב יהודה מדיסקרתא: לעולם אימא [אומר] לך כי מסייע יש בו ממש, ושאני הכא דעקרה לה [ואולם שונה כאן, בבהמה שהיא עוקרת אותה, את רגלה] לגמרי, שלא רק שהבהמה מסוגלת לעמוד על שלוש רגלים, אלא בפועל מרימה היא את רגלה ואינה נשענת עליה. את דברי רב יהודה מדיסקרתא דוחים: וכיון דזימנין עקרה הא, וזימנין עקרה הא [שלפעמים עוקרת רגל זו, ולפעמים עוקרת את זו], אם כן ליהוי [שתהיה] כזב המתהפך! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין או על חמש פונדאות (חגורות חלולות רחבות וארוכות), אם היה מונח עליהן לאורכן — טמאים, כיון שהיה כל גופו מונח על אחד הספסלים או אחת הפונדאות. ואם היה מוטל עליהן לרחבן — טהורין, כיון שאין כל משקלו נשען על אחת מהן. ואולם אם ישן עליהם לרוחבן, ספק היה מתהפך עליהן ושמא הזדמן שבתוך שנתו שכב לאורך אחד הספסלים — טמאין. הרי שזב המעביר את כובד משקלו ממקום אחד למשנהו מטמא כל מקום ומקום, ולכן הנימוק שהבהמה מרימה רגל אחת בכל פעם אינו מספיק להחשיבה כאילו אינה נושאת עליה כלל את הזב.

אלא לאו [האם לא] טיהרו בבהמה משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי מסייע אין בו ממש וכל רגל אינה אלא בבחינת מסייע. וכן אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע לשיטה זו