סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

פירוש שטיינזלץ

והא טעמא [והרי הטעם] של ר' יוסי שהוא עצמו מפרשו משום הפסד הרמאי הוא, וכיון שאין הפסד ורמאי בדבר, בוודאי לא יודה ר' יוסי. אלא, יש לומר כי תרוייהו לרבנן איצטריך [שניהם הוצרכו לשיטת חכמים] ואף שהיה יכול לומר רק את הדין השני, הרי במשנה בסגנון לא זו אף זו קתני [שנה], שמתחיל בענין פשוט, ומוסיף דבר שיש בו חידוש יותר.

א משנה המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין על ידי ריקבון או מזיקים — לא יגע בהן, שהרי אינן שלו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. שהרי אם לא ימכור יאבד הפקדון, ובמכירתו נמצא מציל את רכוש חבירו.

ב גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אמרו שלא יגע בהם? אמר רב כהנא: כלל הוא, אדם רוצה בקב תבואה שלו יותר מתשעה קבים של חבירו. וכיון שחביב על אדם דבר שלו, אין הוא רוצה שיחליפו אותו בשל אחרים, אפילו של אחרים מרובה יותר. ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר, ואם ימכרם יימצא הקונה משתמש בתרומות ומעשרות שלא כדין.

מיתיבי [מקשים] שנינו בברייתא: המפקיד פירות אצל חבירוהרי זה לא יגע בהן, לפיכך בעל הבית (כלומר, המפקיד) עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, שהרי הוא בטוח שהפירות במקומם. ומעתה, בשלמא [נניח לשיטת] רב כהנא היינו דקתני [הוא ששנה] "לפיכך", שיש טעם אחר לאיסור המכירה, ולפיכך יכול לעשותו תרומה.

אלא לשיטת רב נחמן בר יצחק מאי [מה פירוש] "לפיכך"? הלא לדעתו זה הוא טעם איסור המכירה! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: השתא דאמור רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] שלא נזבין [ימכור], משום דחיישינן [שאנחנו חוששים] שמא עשאן מעשר, לפיכך בעל הבית עושה אותן אף לכתחילה תרומה ומעשר על מקום אחר.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת שבמשנה היא כשנפחתים הפירות בכדי חסרונן, כלומר, לפי השיעור המקובל של פחת, אבל אם אירע שפחתו יותר מכדי חסרונן הרגיל — דברי הכל מוכרן בבית דין.

ומעירים: על דברי רב נחמן בר יצחקודאי פליגא [חולקת] דעת ר' יוחנן, שהרי לגבי החשש שמא עשאן תרומות ומעשרות אין כל הבדל אם פחתו הרבה או מעט. ואולם, על שיטת רב כהנא מי לימא פליגא [האם לומר שחלוקה] דעת ר' יוחנן? ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב כהנא את דעתו — בכדי חסרונן קאמר [אמר], ומודה ביותר מזה.

ותוהים: והא [והרי] רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו קאמר [אמר], משמע שאפילו היה החסרון אחד לתשע, עדיין רוצה אדם בשלו! ומשיבים: ביטוי גוזמא בעלמא [הפרזה בלבד] היה זה, ואין כוונתו לתשעה קבין ממש, אלא שאדם מוכן להפסיד קצת, כדי שיהיה ברשותו דבר שלו, אבל לא ביותר מכדי חסרון.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו באותה ברייתא: לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. וליחוש [ושיחשוש] בעל הבית דלמא הוו להו [שמא היה להם] פחת יותר מכדי חסרונן, וזבנינהו [ומכרן] השומר, ונמצא בעל הבית שהפריש את אלה כתרומות קא אכיל טבלים [אוכל טבלים]! ומשיבים: פחת יותר מכדי חסרונן לא שכיח [אינו מצוי] ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים.

וחוזרים ושואלים: ואי משתכחי [ואם מוצאים] שחסרה יותר מן הראוי מאי [מה עושים] — האם מזבנינן להו [מוכרים אותם] לדעת ר' יוחנן, וליחוש [ושיחשוש] שמא כבר עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר! ומשיבים: כי מזבנינן נמי [כאשר מוכרים אנו אותן גם כן]לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו [מוכרים אותם] ולכן אין לחשוש, כי גם אם עשאן תרומה הרי יאכלו אותם הכהנים, ואין בכך כל רע.

ושואלים: ולדעת רב נחמן בר יצחק נמי [גם כן] כיון שיש עצה כזו, נזבנינהו [נמכרם] לכהנים בדמי תרומה? ומשיבים: בהא פליגי [בנושא זה חלוקים הם], שרבה בר בר חנה סבר [סבור]: יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי [מצוי הדבר כלל] וכי משתכח [וכאשר נמצא] מסתבר כי לקמיה [לפני שהיו], כלומר, מעכשיו הוא דהויא [שנהיה] הפחת יתיר [יותר] מכדי חסרונן ולא היה כן במשך כל הזמן. ולכן גם אי עביד להו [אם עושה אותן] בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, מן הסתם מקמיה דהוו להו [לפני שהיו שפחתו להם] יותר מכדי חסרונן עביד להו [עשה אותן], הלכך [על כן], כי הוו להו [כאשר היו] פוחתים יותר מכדי חסרונןנזבנינהו [נמכרם] לכהנים בדמי תרומה, ואילו

רב נחמן בר יצחק סבר [סבור]: יתר מכדי חסרונן משכח שכיח [מצוי הוא] וכי הוו להו [וכאשר היה להם] הפחת — לאלתר [מיד] הוא דהוו להו [שהיה להם] ומבחין המחזיק מיד בדבר. ואי אמרת נזבנינהו [ואם אומר אתה שנמכרם] אם כן יש לחשוש כי זימנין דקדים ומזבין להו [פעמים שמקדים ומוכר אותם], וכי עביד להו [וכאשר עושה אותם] בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחרלא ידע דזבנא כבר מכר] השומר את הפירות, ונמצא שבעל הבית קא אכיל [אוכל] טבלים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש (הסריח), דבש והדביש (התקלקל) — הרי זה לא יגע בהן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין. ומעירים בברייתא: וכשהוא מוכרןמוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו, גם אם הוא מוכן לשלם אותו מחיר, כדי שלא יחשדוהו שמא מכר לעצמו בזול.

ומטעם זה של התרחקות מן החשד אמרו כיוצא בו: גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק להם את הפרוטות שאספו — פורטין את כספי הצדקה שקיבלו במטבעות כסף גדולות יותר לאחרים, ואין פורטין לעצמן שלא ייחשדו. וכן גבאי תמחוי, הגובים מאכלים מוכנים ומאכילים אותם לעניים, בזמן שאין להם עניים לחלקמוכרין מן התמחוי לאחרים ואין מוכרין לעצמן.

ולעניננו, קתני מיהת [שנה על כל פנים] פירות והרקיבו, מאי לאו [האם לא] נבין מכאן שהרקיבו כולם, אפילו יתר מכדי חסרונן! ודוחים: לא, הכוונה היא בכדי חסרונן בלבד, ומקשים: והא [והרי] יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש שיתר מכדי חסרונן נינהו [הם], שהרי יש הבדל גדול במחיר בין יין וחומץ, שמן טוב ושמן שהבאיש! ודוחים: משם אין להוכיח כי שאני הני [שונים אלה] כיון דקם [שעמד] בקלקול — קם [עומד], כלומר, אמנם הקלקול הוא גדול מאד, אבל איננו מוסיף והולך ואם כבר החמץ היין כבר החמיץ הוא, ואיננו מתקלקל הרבה יותר, ומעתה אין סיבה למהר למכרו.

אגב כך שואלים: שמן והבאיש, דבש והדביש

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר