סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

פירוש שטיינזלץ

הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] אין הרב (בעלים) יכול לומר לעבד: עשה (עבוד) עמי ואיני זנך, אלא חובה היא עליו לפרנסו ובענייננו שאין האדון (הפועל) יכול לקצוץ ולוותר על שכר העבדים, לשיטה זו — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול לקצוץ בכל מקרה, גם אם לא יקבל העבד מאומה!

אלא לשיטה זו יש לפרש אחרת, אידי ואידי [זה וזה] במשנה ובברייתא, מדובר באופן שאין מעלה להן מזונות, ובהא פליגי [ובנושא זה עצמו חלוקים הם]; דמר סבר [שחכם זה סבור]: יכול הרב לומר לעבדו איני מפרנסך, ומר סבר [וחכם זה סבור] אין יכול. ותוהים: אם כן נמצא כי ר' יוחנן, שאמר: יכול הרב, שביק מתניתין ועביד [עזב את משנתנו ועשה, פסק] כברייתא?!

אלא צריכים אנחנו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולישב כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] משל שמים הוא אוכל, ואפילו אם הרב מעלה לו מזונות, ולא מצי קציץ [ואינו יכול לקצוץ], שהרי אין זכות באכילה שלו. ומאי [ומה פירוש] "קוצץ" שאמר ר' הושעיא — אין הכוונה כמו במשנה שמוותר על זכות האכילה של העובדים, אלא שקוצץ ומקציב מזונות, שיאכלו אלה לשבעה קודם עבודתם וימנעו מאכילה אחר כך.

ומקשים: אם כן דכוותיה [כיוצא בזה] גבי בהמתו אין כאן שום מקום לדיון תבן נקוץ לה (יתן לה) קודם עבודתה, שהרי זה מותר לדעת הכל! אלא יש לחזור מפירוש זה ולומר כי בהא קמיפלגי ענין זה חלוקים הם]; דמר סבר [שחכם זה סבור]: משלו הוא אוכל, ומר סבר [וחכם זה סבור]: משל שמים הוא אוכל? והוכחנו איפוא שהבעיה שעמדה בפנינו תחילה כבר היתה שנויה במחלוקת תנאים.

א משנה קוצץ אדם על ידי עצמו, שיקבל תוספת שכר ולא יאכל מן הפירות בזמן העבודה, וכן קוצץ על ידי (לצורך) בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו, מפני שיש בהן בכל המנויים כאן דעת, והם יכולים לוותר על זכותם המוקנית להם מן התורה. אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת ולכן אינם יכולים לוותר.

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי (מטע פירות בשנה הרביעית לנטיעתו) שלו, כיון שנטע רבעי אסור באכילה עד שיביאנו לירושלים — הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען מראש שיעבדו בנטע רבעי — פודה מן האוכל ומאכילן בו. שהרי גם על דעת אכילה מן הפירות נשכרו לעבודתם, נתפרסו (נתפרקו והתפוררו) עגולי הדבילה שלו וצריך לחזור ולכבוש את התאנים, נתפתחו חביותיו וצריך לסותמן — הרי אלו לא יאכלו, שכיון שכבר נגמרה מלאכתם למעשר — אין אוכלים מהם בלא עישור. אם לא הודיען מראש שכך הוא — מעשר ומאכילן.

שומרי פירות אוכלין בפירות השדה או הכרם מהלכות מדינה, כלומר, על פי התקנות שהתקינו והסכימו לעצמם בני המדינה, אבל לא מן התורה.

ב גמרא דובר במשנה בענין שומרי פירות. אמר רב: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גנות ופרדסין דווקא, שכיון שהפירות עדיין מחוברים אין להם כל זכות בהם, ורק מכח התקנה הם אוכלים. אבל שומרי גיתות וערימות ששומרים על פירות תלושים — אוכלים מן התורה, שאין חילוק אלא בין שומרי פירות תלושים או מחוברים. קסבר [סבור הוא]: משמר כעושה מעשה דמי [הוא נחשב].

ואילו שמואל אמר: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גיתות וערימות שאוכלין לפי מנהג המדינה. אבל שומרי גנות ופרדסיםאינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] שמשמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב], ולכן אין כל שומר זכאי לאכול מדין תורה, אלא שנהגו בני המדינה להתיר בשומרי פירות תלושים.

מתיב [מקשה] על סברה זו רב אחא בר רב הונא, ממה ששנינו: המשמר את הפרה האדומה לאחר שריפתה — מטמא בגדים ככל שאר העוסקים בפרה אדומה, שאמרה תורה שנטמאים בגדיהם. ולענייננו: ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב]אמאי [מדוע] מטמא בגדים? הלא לא עשה דבר! אמר רבה בר עולא: אינו מטמא מחמת שמירתו, אלא מפני גזירה שמא יזיז בה אבר.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא ממה ששנינו: המשמר ארבע וחמש מקשאות (שדות שמגדלים בהם מיני קשואים ודלעת) השייכים לאנשים שונים — הרי זה לא ימלא כרסו משדה אחד מהן בלבד, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב]אמאי [מדוע] אוכל בכלל?

אמר רב שימי בר אשי: כאן בקישואים עקורין שנו שאמרנו שאף לשמואל אוכל בהם מהלכות מדינה. ומקשים: עקוריןוהלא כבר נגמרה מלאכתן למעשר, ואמרנו שפירות שנגמרה מלאכתן אין הפועל אוכל מהן, ומשיבים: מדובר באופן שלא ניטל עדיין פיקס שלהם, שעדיין לא נבל הפרח היבש שבראש הפרי, שזהו סוף מלאכתן. וכיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן — אינם חייבים עדיין במעשר.

א מר רב אשי: כוותיה [כשיטתו] של שמואל מסתברא [מסתבר] לומר: דתנן כן שנינו במשנה], ואלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו. ומלשון המשנה ("מן התורה") אפשר לדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא דלא קא אכיל [שיש מי שאינו אוכל] מן התורה אלא מהלכות מדינה.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ששנינו: ואלו שאינן אוכלין. ונברר: מאי [מה פירוש] "אינן אוכלין"? אילימא [אם תאמר] הכוונה היא שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה — אם כן, היינו רישא [זוהי ההתחלה], אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שאין אוכלין כלל, לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומאי ניהו [ומה הם] אלה המנויים שם — עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, וכל שכן שומרי גנות ופרדסות שאין מלאכתם מלאכה גמורה.

ג משנה ארבעה סוגי שומרים הן, שיש ביניהם חילוקי דינים, והם: שומר חנם, שאינו מקבל כל תמורה עבור שמירת החפץ, והשואל חפץ מחבירו כדי להשתמש בו, נושא שכר, שהוא שומר המקבל שכר עבור שמירתו, והשוכר, זה המשתמש בכלי או בבהמה ומשלם לבעלים עבור זה. ודיניהם: שומר חנם נשבע על הכל, שאם אבד או נגנב או נשבר החפץ או מת בעל חיים בכל אופן שיהיה, נשבע שהדבר היה כפי שהוא מספר, ופטור מלשלם. והשואל משלם את הכל בין בגניבה ובאבידה ובין באונס.

נושא שכר והשוכר דינם שווה: נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה שאכן אירע בהן אונס זה, ופטורים, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

ד גמרא שואלים: מאן [מי הוא] התנא ששנה משנה זו בארבעה שומרים? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר' מאיר היא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מי איכא דלית ליה [האם יש חכם שאין לו] ארבעה שומרין? והלא מקובל בידי כל החכמים לומר שארבעה שומרים אלה כתובים בתורה! אמר ליה [לו]: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, זו היתה כוונתי: מאן [מי הוא] התנא ששנה ששוכר דינו כנושא שכר — שיטת רבי מאיר היא.

ומקשים: והא [והארי] ר' מאיר איפכא שמעינן ליה [ההיפך שמענו אותו אומר], דתניא כן שנינו בברייתא]: שוכר שלא נתפרש דינו בתורה כיצד משלם? ר' מאיר אומר: משלם כשומר חנם, ר' יהודה אומר: כשומר שכר! ומסבירים: רבה בר אבוה איפכא קתני [ההיפך למד] שגירסתו באותה ברייתא היתה להיפך מגירסתנו.

על עצם מנין השומרים מקשים: אי הכי [אם כן] ששוכר דינו כשומר שכר, מדוע מונה ארבעה? הרי שלשה נינהו [הם]! אמר רב נחמן בר יצחק, כך יש להבין: ארבעה מיני שומרין הם, ודיניהם שלשה.

ה מסופר: ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא [רועה אחד שהיה רועה בהמות על חוף] נהר פפא. שריג חדא מינייהו ונפלת למיא [החליקה אחת מהן ונפלה למים] וטבעה. אתא לקמיה [בא לפני] רבה ופטריה [ופטרו מתשלומין]. אמר: מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות]? שטביעה כזו יש לראות כאונס, והרועה אף שהוא שומר שכר — פטור הוא מן האונסים.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר