עלויי קא מעלי ליה [עושה לו עילוי], וכפי שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות הברית בנס היו עומדין, שהיו האותיות חקוקות בלוחות בכל עוביים ואות כסמ"ך או מ"ם סופית החקוקה מכל צד וחלולה מן הקצה אל הקצה אינה יכולה לעמוד אלא בדרך נס, ומכאן למדים אנו שבלוחות ודאי היתה האות מ"ם סופית. ואם כן כשעושה מהפתוחה סתומה הריהו מחשיב אותה יותר מכפי שהיתה. אלא סתום ועשאו פתוח — גרועי קא מגרע ליה [מגרע, מפחית הוא אותו] מדרגתו, וכפי שאמר ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: ההבדל בין הפתוחות והסתומות באותיות מנצפ"ך צופים (נביאים) אמרום. והרי שהאותיות בצורת פתוחות חידוש נביאים הן, ואינן מעולות כאותיות הסתומות!

ודוחים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]?! והכתיב [והרי נאמר]: "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד), ומן ההדגשה "אלה" למדים שאין הנביא רשאי לחדש דבר הקשור בתורה ובמצוותיה מעתה! אלא יש לומר שלא חידשו הנביאים את אותיות אלה, והפתוחות והסתומות הללו מיהוה הואי [היו] כבר קודם לכן, ואולם מידע [לדעת] לא הוה ידעין [היו יודעים] הי [איזו] מהן צריכות להיכתב באמצע תיבה, הי [איזו] בסוף תיבה, ואתו [ובאו] צופים תקנינהו [ותקנו אותם], את סדר כתיבתם. ושואלים: ואכתי [ועדיין] יש להקשות; הלא מלשון הכתוב "אלה המצות" למדו חכמים שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואיך אם כן קבעו את סדר כתיבתם! אלא יש לומר כי שכחום במשך הדורות וחזרו הנביאים ויסדום. ואם כן בסיכום הדבר אין יתרון לאותיות הסתומות על הפתוחות.

ומעתה מביאים גופא [את גוף] הדברים שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ועוד אמר רב חסדא: הכתב שבלוחות נקרא מבפנים הלוחות ונקרא מבחוץ בסדר הפוך, כגון המילים שנאמרו במקומות אחרים במקרא: "נבוב" נקראת "בובן" בהיפוך הסדר, וכן "רהב" — "בהר", "סרו" — "ורס".

א אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לר' יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא [באו תינוקות עכשיו, היום לבית המדרש] ואמרו מילי [דברים] שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו [נאמרו כמותם]. שתינוקות אלה שידעו רק את אותיות האל"ף בי"ת דרשו דרשות על האותיות: אל"ף בי"ת משמעו — אלף [למד] בינה (תורה). גימ"ל דל"ת — גמול דלים. ועוד, מאי טעמא [מה טעם] פשוטה כרעיה [רגלו] של הגימ"ל לגבי [אצל, לעבר] הדל"ת — שכן דרכו של גומל חסדים, לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא [ומה טעם] פשוטה כרעיה [רגלו] של הדל"ת לגבי [אצל, לעבר] הגימ"ל — ללמד דלימציה ליה נפשיה [שימציא לו הדל את עצמו לקבל צדקה]. ומאי טעמא מהדר אפיה [ומה טעם הפוכים פניו] של הדל"ת מגימ"ל — ללמד דליתן ליה [שיתן לו] צדקה בצינעא, כי היכי [כדי] שלא ליכסיף מיניה [יתבייש ממנו, על ידו].

ועוד אמרו אותם תינוקות בדרש האותיות ה"א ו"ו — זה עיקר שמו של הקדוש ברוך הוא. זי"ן חי"ת טי"ת יו"ד כ"ף למ"ד — ואם אתה עושה כן — הקדוש ברוך הוא זן (זי"ן) אותך, וחן (חי"ת) אותך, ומטיב (טי"ת) לך, ונותן לך ירושה (יו"ד), וקושר לך כתר (כ"ף) לעולם הבא (למ"ד). ועוד, מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מלמדות שיש מאמר פתוח בתורה שהכל מבינים אותו ומאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה (סופית) — נאמן כפוף, שמכפיף ומצניע עצמו סופו שיהיה נאמן פשוט הגלוי לעיני כל לעתיד לבוא.

סמ"ך עי"ן — סמוך את העניים לבל יפלו יותר. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: סימנין עשה בתורה וקנה אותה בדרך זו בזכרונך. פ"א כפופה פ"א פשוטה — לעתים צריך שיהא פה פתוח לדבר דברים, ולעתים צריך שיהיה פה סתום. צד"י כפופה וצד"י פשוטה — שצדיק שהוא עתה כפוף ומצניע עצמו יהא בסופו של דבר צדיק פשוט הגלוי לעין כל. ושואלים: היינו [זהו בדיוק] מה שנתבאר בענין נו"ן פתוחה וסתומה, נאמן כפוף ונאמן פשוט! ומסבירים: הוסיף לך הכתוב כפיפה של הצדיק על כפיפתו של הנאמן. ומכאן שנתנה התורה במנוד ראש (בכובד ראש), לקבלה ביראה וענווה יתירה.

ועוד דרשו: קו"ף — קדוש (ה'). רי"ש — רשע. מאי טעמא מהדר אפיה [מה טעם הפוכים פניו] של הקו"ף מרי"ש, ונאמרו הדברים בלשון נקיה, שהרי הריש הוא שמחזיר פניו מן הקוף — אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני יכול להסתכל ברשע (כלומר, הרשע אינו רוצה להסתכל בו). ומאי טעמא מהדרה תגיה [ומה טעם מוחזר תגו] של הקו"ף לגבי [אצל, לעבר] הרי"ש — אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו הרשע אני קושר לו כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה [ומה טעם רגלו] של הקו"ף תלויה ואינה קשורה בגגה — דאי הדר ביה, ליעייל [שאם חזר בו הרשע שיכנס בפתח זה], שמוכן לו פתח המכוון כנגדו אם רק ירצה להכנס.

ושואלים: וליעול בהך [ושיכנס בפתח זה, האחר], שהרי הקוף פתוחה משני צידיה מלמטה! ומשיבים: דבר זה מסייע ליה [לו] לריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד) — אם בא אדם ליטמא (לחטוא) — פותחין לו פתח כרצונו ואין מונעים אותו מן השמים, אבל אם בא ליטהר — לא רק שנותנים לו אפשרות לכך, אלא אף מסייעים אותו.

ועוד דרשו: שי"ן — שקר. תי"ו — אמת. מאי טעמא [מה טעם] שקר מקרבן מיליה [קרובים דבריו, אותיותיו] זו לזו בסדר אותיות האל"ף בי"ת ואילו אמת מרחקא מיליה [רחוקים דבריו, אותיותיו]? — משום ששיקרא שכיח, קושטא לא שכיח [השקר מצוי, האמת אינה מצויה]. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי [ומה טעם אותיות שקר עומדות כולן על רגל אחת] ואילו אותיות אמת מלבן לבוניה (עומדת על אותיות רחבות ושכבות כלבינה) — משום שקושטא קאי, שיקרא לא קאי [האמת עומדת השקר איננו עומד].

ב וכעין מדרש זה על אותיות הוסיפו מדרש אחר לפי סדר אלף בית סודי המחליף את האות הראשונה שבאלף בית באות האחרונה, א"ת ב"ש, וכן דרשו לפי זה: אל"ף תי"ו — אמר ה': אותי תעב ואני אתאוה לו? בי"ת שי"ן — הוא בי לא חשק, וכי שמי יחול עליו? גימ"ל רי"ש — הוא את גופו טימא ("גר" פירושו בארמית לזנות), וכי אני ארחם עליו? דל"ת קו"ף — הוא את דלתותי נעל, ואני וכי את קרניו לא אגדע? עד כאן מדרש אלף בית למדת רשעים,

אבל מדת צדיקים נדרשת בדרך אחרת: א"ת ב"ש — אם אתה בוש. ג"ר ד"ק — אם אתה עושה כן, גור בדוק (=בשמים, כאמור "הנוטה כדוק שמים". ישעיה מ, כב). ה"צ ו"ף — חציצה הוי [תהיה] בינך לאף (זעם). ז"ע ח"ס ט"ן — ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"מ כ"ל — אמר שר של גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, השלך גם את הצדיקים לים כל, למקום שכל בני אדם הולכים אליה לגיהנום. וממשיך המדרש לפי סידור אחר.

אמר הקדוש ברוך הוא: אח"ס בט"ע גי"ף — אני חס עליהם, מפני שבעטו (בט"ע), כלומר, מאסו בגי"ף (בניאוף, בארמית). והמשכו של סדר אל"ף בי"ת זה: דכ"צ משמעו — דכים (זכים) הם, כנים הם, צדיקים הם. הל"ק — אין לך חלק (בחילוף ה"א בחי"ת) בהן. והמשכו של סדר אלף בית זה: ומרז"ן ש"ת — אמר (ומ"ר) גיהנם לפניו: רבונו של עולם, מרי (אדוני), זניני מזרעו של שת (כל בני אדם וישראל בכללם).

אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא לפי סדר אחר של אל"ף בי"ת: א"ל ב"מ — לא בם, כלומר, לא יהא לך חלק בהם, ג"ן ד"ס — להיכן אוליכן, לגן הדס (גן עדן). ה"ע ו"פ — אמר גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עיף אנכי (צמא וזקוק לאנשים שיטפלו בי). אמר לו הקדוש ברוך הוא: ז"צ ח"ק — הללו זרעו של יצחק, ט"ר י"ש כ"ת — טר (נטור, חכה), יש לי כיתות כיתות של גוים שאני נותן לך במקומם.