לדידי [לי עצמי] אמר לי הגוי דמינך זבנה [שממך קנה אותה] — מהימן [נאמן]. ותוהים: מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו הגוי עצמו אמר לא מהימן [היה אומר אינו נאמן], ואילו אמר ישראל משמיה [משמו] של גוי הריהו מהימן [נאמן]?

אלא אמר רבא, אי [אם] אמר ישראל: קמי דידי זבנה [לפני קנה אותה] הגוי מינך [ממך] וזבנה ניהלי [ומכר אותה לי] — מהימן [נאמן], מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: אנא זבינתה מינך [אני קניתי אותה ממך].

ועוד בענייני נאמנות אמר רב יהודה: האי מאן דנקיט מגלא ותובליא, ואמר [מי שמחזיק מגל וחבל, ואומר]: איזיל איגזרה לדקלא דפלניא דזבנתיה מיניה [אלך ואגזור את פירות דקל של פלוני שקניתי אותו ממנו] — מהימן [נאמן], וטעמו של דבר: לא חציף איניש למיגזר דקלא דלאו דיליה [אין אדם מתחצף לגזור דקל שאינו שלו].

ועוד אמר רב יהודה: האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר [מי שמחזיק בשדה מקיר הערודים והחוצה] שהיו עושים גדרות סמוך לגבול השדה, כדי שלא יכנסו שם חמורי הבר וישחיתו, והחזיק אותו אדם בחלקה שמחוץ לגדר — לא הוי [אין זו] חזקה אף שלא מחו הבעלים בתוך שלוש שנים; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מימר אמר [אומר] בעל השדה בליבו: כל דזרע [שהוא זורע] נמי ערודי אכלי ליה [גם כן הערודים אוכלים אותו] ולכן אינו מעכב בידי מי שמשתמש בחלקה זו, ואינו מוחה בידו.

ועוד אמר רב יהודה: אם אכלה כשהיא ערלה (בשלוש השנים הראשונות של העצים) — אינה חזקה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אכלה ערלה, או שאחת מן השנים בהן אכל את השדה היתה שביעית ועשה בה מלאכה האסורה בשביעית וכתוצאה ממנה גדלו פירות אותם הוא אכל, וכן אם אכל מפירות כלאים שגדלו בה, שאסור לאכול את פירותיהם — אינה חזקה, שאין בעל השדה מקפיד על אדם הנהנה משדהו בדבר שאסור ליהנות ממנו.

אמר רב יוסף: אם אכלה את השדה בעודה שחת ולא המתין עד שתתבשל התבואה — לא הוי [אין זו] חזקה. אמר רבא: ואי [ואם] בצואר (במיצר) מחוזא קיימא [עומדת השדה] — הוי [הרי זו] חזקה, אם לא מחה הבעלים, מפני שהיו רגילים לקצור שם תבואה למאכל בהמות.

אמר רב נחמן: תפתיחא [קרקע פתוחה, מבוקעת] אם השתמש — לא הוי [אין היא] חזקה, שאין תבואה גדלה היטב שם, ואין הבעלים מקפידים אם משתמש בה אחר. וכן אם קרקע שבה אפיק כורא ועייל כורא [מוציא, זורע בה כור, ומכניס ממנה כור] — לא הוי [אין זו] חזקה, שמפני גריעות הקרקע, שאין בה רווח, לא דאגו הבעלים למחות.

ועוד אמר: הני דבי ריש גלותא [ואותם אנשים מבית ראש הגולה] — לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו [אין הם עושים חזקה בנו, בשדותינו, ואין אנו עושים חזקה בהם], שמפני שהיו תקיפים ואלימים, פעמים שלוקחים שדה שלא כדין ויראים הבעלים למחות בהם. ומצד שני מחמת עושרם פעמים לא היו מקפידים אם אחר משתמש בשדותיהם.

א שנינו במשנה שהעבדים הם כקרקע לענין חזקה. ושואלים: האם עבדים יש להם חזקה כלל? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: הגודרות (בעלי חיים ההולכים מעצמם ממקום למקום), אין להן חזקה, שכיון שהן יוצאות ונודדות מעצמן, שמא תפס אותן המחזיק בהן שלא כדין! אמר רבא: הכוונה היא שאין להן לגודרות חזקה לאלתר [מיד], שההחזקה בהן כשלעצמה אינה הוכחה לבעלות עליהן, אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים שהחזיק בהן, שבפרק זמן כזה צריכים היו הבעלים למחות בהם.

אמר רבא: אם היה עבד קטן מוטל בעריסה — יש לו למחזיק בו חזקה לאלתר [מיד]. ותוהים: פשיטא [פשוט הוא] הרי הוא אינו הולך ממקום למקום! ומשיבים: לא צריכא [נצרך] הדבר להיאמר אלא למקרה דאית ליה אימא [שיש לו אם], מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם [נחשוש שמא אימו הכניסה אותו לשם] ושכחה אותו במקום, על כן קא משמע לן אימא לא מנשיא ברא [השמיע לנו רבא שאם אינה שוכחת את בנה], ואם הוא נמצא שם, ולא מחה הבעלים מיד — מן הסתם כדין הוא נמצא.

מסופר: הנהו עיזי [עיזים] שאכלו חושלא [תבואה קלופה] שהיתה שטוחה בשדה בעיר נהרדעא. אתא מרי חושלא תפסינהו [בא בעל התבואה תפסן, את העיזים] והוה קא טעין טובא [והיה טוען הרבה], תובע סכומים גדולים שטען שהזיקו לו העיזים. אמר אבוה [אביו] של שמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן של העזים שתפס, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה לשקר היה יכול לומר]: לקוחות הן בידי, ובכח טענה זאת — נאמן, אבל לא יותר מכן. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה ואם כן לא יכול היה לטעון כך! ומשיבים: שאני עיזי דמסירה [שונות הן עיזים שהן מסורות] לרועה, ולכן אינן נודדות בעצמן, ואינן בכלל גודרות, ויש להן חזקה.

ומקשים: והא איכא צפרא ופניא [והרי יש בוקר וערב] שאף שהרועה מוציא אותן מחוץ לעיר, מכל מקום בבוקר ובערב הן הולכות לבדן בעיר כל אחת למקומה, ושמא תפסן משם! ומשיבים: הרי מעשה זה היה בנהרדעא ושם טייעי שכיחי [ערבים נוודים מצויים] והם היו חשודים לגנוב את העיזים, ולכן מידא לידא משלמי [מיד ליד נותנים, מעבירים אותן] ואין מניחים להן ללכת לבד.

ב שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר: שלשה חדשים בשנה ראשונה, שנים עשר בשניה ושלושה בשלישית — דיים לחזקת שלוש שנים בשדה בעל. ור' עקיבא אומר: חודש בשנה הראשונה והשלישית ושנים עשר בשניה. ושואלים: לימא [האם לומר] כי בענין ניר, חרישה, איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], שר' ישמעאל סבר [סבור]: ניר לא הוי [איננו] חזקה, ולכן צריך לשהות שלושה חדשים עד שתצמח תבואה, ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שאפילו ניר הוי [הריהו] חזקה ודי לו בחודש?

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אם כן, לר' עקיבא שסבור לדרך זו שהחרישה היא עצמה חזקה, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] אמר חודש?