הכל מודים במחמץ את המנחה שבמקדש או עוסק בה ומשלים מלאכתה כשהחמיצה אחר מחמץ, שאף שכבר היתה מחומצת — שהוא חייב גם על חימוץ זה. שנאמר בדבר זה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י), וגם: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ובדרך מדרש ההלכה למדו שחייב על כל פעולה ופעולה במנחת חמץ. וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס — שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), ולכאורה, אם על כרות, שרק נכרתו אצלו חוטי האשכים — חייב, על נתוק שאשכיו נותקו לגמרי — לא כל שכן שנחייבנו! אלא להביא (ללמד) על הנותק אחר כורת שהוא חייב. נמצא שאף הגורם עקרות לסריס חייב! ואלא יש לומר שהרפואה הגורמת עקרות הותרה בזקן, שאינו מסוגל להוליד.

ומקשים: אף בזקן, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן על הרפואות להחזרת הכוח הרבייה: הן הן החזירוני לנערותי, נמצא שאף הזקן מסוגל להוליד אם ישתמש בריפוי הראוי! אלא יש לומר שסגולה זו נאמרה באשה שאינה מצווה על פריה ורביה. ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן בן ברוקא שאמר: על שניהם, גם על הגבר וגם על האשה, הוא אומר : "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח) מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי לשיטה זו אף אשה מחוייבת לפרות ולרבות! ומתרצים: לשיטתו רפואה זו ראויה לזקינה, אי נמי [או גם כן] בעקרה, שאף הוא מודה שבאשה שאינה מסוגלת ללדת אין איסור בגרימת עקרות.

א משנה החושש בשיניו — לא יגמע בהן בשבת את החומץ לרפואה, אבל מטבל הוא את מאכלו כדרכו בחומץ ואוכלו, ואף שבדרך זו מגיע החומץ לשיניו, מכל מקום אם נתרפא — נתרפא. החושש במתניו — לא יסוך עליהם בשבת יין וחומץ, לפי שכן סכים לרפואה, אבל סך הוא את השמן. ואולם לא שמן וורד שהוא יקר ביותר, ואין סכים אותו אלא לרפואה. ואולם בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך שמן ורד להנאת סיכה בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם, ומותר לכל לסוך בשבת בשמן ורד.

ב גמרא רמי ליה [השליך, הקשה לו] רב אחא אריכא [הארוך] שהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו: תנן [שנינו במשנתנו] שהחושש בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ. למימרא [האם נאמר] כי חומץ מעלי [יפה] לשינים?! והכתיב [והרי נאמר]: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" (משלי י, כו)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כי ניתן לחלק ולומר כי הא [זה] שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה בקיוהא [בחומץ] של הפרי, ואילו הא [זה] שמשמע ממשנתנו שהוא טוב לשיניים — הרי זה בחלא [בחומץ] שביין ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא בחלא [בזה ובזה מדובר בחומץ יין], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] ששנינו שהוא יפה לשיניים — הרי זה באופן דאיכא [שיש] מכה בשינים, ואילו הא [זו] שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה באופן דליכא [שאין] מכה. ומסבירים: כאשר איכא [יש] מכה — הריהו מסי [מרפא], ואם ליכא [אין] מכה — הריהו מרפי [מרופף] את השיניים.

ג שנינו במשנה: לא יגמע בהן, בשיניו את החומץ בשבת. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זה ששנינו שלא יגמע בהן חומץ בשבת הכוונה היא שלא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן את הדין במשנתנו], במגמע ופולט תנן [שנינו]. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שאסרה המשנה במגמע ובולע, עדיין יש לחלק ולומר כי כאן בברייתא שהתירה לגמוע חומץ מדובר — בלפני טיבול מאכלו בחומץ, שנראה שהוא גומע חומץ להנאה, ואילו כאן במשנתנו מדובר — בלאחר טיבול, שניכר לכל שגומע משום רפואה.

ומקשים: ונימא [ונאמר]: מאחר שלפני טיבול שרי [מותר] — לאחר טיבול נמי שרי [גם כן מותר]. דשמעינן ליה [ששמענו אותו] את רבא דאית ליה [שיש לו, שהוא מקבל] את הנימוק "הואיל", שדנו חכמים אם מותר לאדם לטבול עצמו בשבת, אף שיתכן לומר כי מאחר ובטהרתו הריהו כמתקן עצמו, ואמרו שבשבת מותר משום שנראה כרוחץ להנאתו, אבל ביום הכיפורים סברו לאסור, כיון שאסור לרחוץ להנאה.

ואמר רבא: ליכא מידי [אין דבר] שבשבת שרי [מותר] וביום הכפורים אסור, והואיל ובשבת שרי [מותר] — ביום הכפורים נמי שרי [גם כן מותר]. ואף שטעם ההיתר בשבת אינו קיים ביום הכיפורים, מכל מקום מתיר רבא מטעם "הואיל", שאין לחלק בתקנות חכמים וראוי להשוותן ככל האפשר. ואף כאן, אם מותר לגמוע חומץ לפני טיבול — לא יתכן שיאסר לאחר טיבול!

ועונים: הדר ביה [חזר בו] רבא מהך [מזה] שאסר גמיעת חומץ. ומקשים: ממאי דמהך הדר ביה [מנין שמזה חזר בו], דילמא [שמא] מההלכה ההיא בענין טבילה ביום הכיפורים הדר ביה [חזר בו]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, וודאי תואמים דברי רבא לשיטת ברייתא זו.

ד שנינו במשנה שלדעת התנא קמא החושש במתניו אסור לו לסוך שמן ורד על מכתו, ור' שמעון מתיר. אמר ר' אבא בר זבדא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' שמעון. ותוהים: למימרא [האם נאמר] כי רב כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא]? והאמר [והרי אמר] רב שימי בר חייא משמיה [משמו] של רב: האי מסוכרייא דנזייתא [הבגד ששמים בברז החבית]