מבושם (מתוקן ומשובח) אני מוכר לך" — חייב להעמיד לו יין שיתקיים עד העצרת (חג השבועות), ואם אמר "יין ישן אני מוכר לך" — חייב המוכר לתת לקונה יין שנעשה משל הבציר של אשתקד (השנה שעברה), ואם אמר לו "יין מיושן אני מוכר לך" — חייב המוכר לתת לקונה יין משל שלש שנים.

א גמרא על הדין האמור בתחילת המשנה, שהמוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו, אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא שנו אלא כאשר היין נמצא חמוץ בקנקנים של הלוקח, אבל אם נשאר היין בקנקנים של המוכר — אמר ליה [יכול לומר לו] הקונה: הא חמרך והא קנקנך [הרי יינך והרי קנקניך], קח אותם בחזרה והשב לי את כספי.

ושואלים: וכי [כאשר] הקנקנין של מוכר מאי הוי [מה בכך]? לימא ליה [שיאמר לו] המוכר: לא איבעי לך לשהויי [היית צריך להשהות אותו] זמן מרובה כל כך מזמן שקנית אותו עד שיחמיץ! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאמר ליה [לו] הקונה שהוא צריך את היין למקפה כתוספת לתבשיליו, שמשתמש בו מעט מעט, במשך זמן רב.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' יוסי בר' חנינא לאוקמא למתניתין [להעמיד, להסביר, את משנתנו] בקנקנין של לוקח ובמקרה מיוחד שאמר ליה [לו] הקונה שהיין מיועד למקפה? לוקמא [שיעמיד אותה] בקנקנין של מוכר ובמקרה שלא אמר ליה [לו] שהוא צריך את היין למקפה ולכן הוא פטור מלשלם!

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו], דקתני [ששנה] בהמשך: אם ידוע שיינו מחמיץ — הרי זה מקח טעות ויכול הקונה להחזיר את היין ולקבל בחזרה את כספו. ויש לשאול על כך: אמאי [מדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] המוכר: לא איבעי לך לשהויי [היית צריך להשהות אותו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שמשנתנו עוסקת במקרה שאמר ליה [לו] הקונה שהוא צריך אותו למקפה, ולכן מתחילה מכר לו דבר שאינו ראוי לו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה דעה זו] של ר' יוסי בר' חנינא, הסבור שאם החמיץ היין בקנקניו של מוכר — אחריות המוכר היא, ולא של הלוקח שהיין ברשותו, על מה שאמר רב חייא בר יוסף, שאמר רב חייא בר יוסף: חמרא [ביין] — מזלא דמריה גרים [המזל של אדוניו גורם] אם יחמיץ או לא, שנאמר: "ואף כי היין בגד גבר יהיר ולא ינוה

"(חבקוק ב, ה), הרי שיין מחמיץ ("בוגד") לפי בעליו, שאם יהיר הוא — אף יינו יחמיץ. ואגב ענין זה מביאים דרשה נוספת על הפסוק, אמר רב מרי: האי מאן דיהיר [מי שהוא גאוותן] — אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל [על אנשי ביתו, על אשתו, אינו מקובל], שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב, ה), מאי [מה פירוש] "ולא ינוה"? כוונתו: אף בנוה (בבית) שלו אינו חי כאדם בביתו.

ועוד על נזק הגאוה הנלמד מאותו פסוק, אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם, כלומר, שמתלבש כדרך תלמידי חכמים ואינו תלמיד חכם — אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ורמז לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] בעניינו של המתגאה "ולא ינוה", וכתיב התם [ונאמר שם] "אל נוה קדשך" (שמות טו, יג).

אמר רבא: האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה [מי שמוכר לו חבית יין לחנווני על דעת להשקות ממנו], שהחנווני ימכור מאותה חבית מעט מעט לבאים לשתות יין, ותקיף אפלגא [והחמיץ היין בחצי] או אתילתא [בשליש החבית], דינא [הדין] הוא שמקבל לה מיניה [אותה ממנו] המוכר בחזרה, ויחזיר לקונה את כספו. ומוסיפים: ולא אמרן [אמרנו] כן אלא בזמן שלא שני בברזא [שינה החנווני בברז] שממנו מוציא את היין מהחבית, אבל אם שני בברזא [שינה בברז] — לא, שמא שינוי הברז הוא שגרם להחמצה. ועוד הסתייגות: ולא אמרן [אמרנו] אלא שלא מטא יומא דשוקא [הגיע יום השוק] שבו יכולים למכור הכל, אבל אם מטא יומא דשוקא [הגיע יום השוק] ולא מכר החנווני אז את החבית, ולאחר מכן החמיץ היין — לא, אינו יכול להחזיר לו את היין, שהתרשל החנווני בעבודתו, והשהה את היין יותר מדי.

ועוד אמר רבא בענין דומה: האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליה לפרוותא [מי שקיבל יין בעיסקת שותפות על דעת להביא אותו לנמל] של המקום הקרוי וול שפט ולמכור אותו שם, ואדמטי התם זל [ועד שהגיע לשם הוזל], דינא [הדין] הוא שמקבל הבעלים ליה [אותו],

את ההפסד הזה, ואין זה על אחריות המוביל. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם עד שהגיע לוול שפט, הוה חלא [נעשה היין חומץ], מאי [מהו הדין]? אמר ליה [לו] רב הלל לרב אשי, כי הואן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא אמר לן [לנו] הלכה כענין זה: חלא [חומץ] לא, אינו צריך הבעלים לקבל, ושלא כדעת ר' יוסי בר' חנינא, הסבור כי כל זמן שהיין בקנקני המוכר — יכול להחזיר לו הקונה את היין. אלא אנו אומרים: שמא גם מזלו של המוביל גרם.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אפילו חלא נמי [חומץ גם כן] מקבל, כמאן [כשיטת מי]? — כשיטת ר' יוסי בר' חנינא.

ב שנינו במשנה שהמוכר יין ישן — חייב להעמיד לקונה יין משל אשתקד, ואם אמר לו: יין מיושן — חייב להעמיד לו יין משל שלוש שנים.