א לאחר שאמרנו ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופסית, בעי [שאל] רבא: בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו, היאך הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר כי דווקא בשכיב מרע הוא דניחא ליה [שנוח לו] שתהיה אשתו אפוטרופסית, כדי דלישתמעון מלה [שיישמעו דבריה] ויכבדו אותה, אבל בבריא הא קאי איהו [הרי עומד הוא] ויכול לדאוג שיכבדוה כראוי, ולכן יש לומר שכוונתו באמת להקנות לה את כל הנכסים. או דלמא [שמא] בריא נמי [גם כן] ניחא ליה דלישתמעון מלה מהשתא [נוח לו שיישמעו דבריה ויכבדו אותה כבר מעכשיו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: הכותב פירות נכסיו לאשתו — אם תתגרש או תתאלמן גובה כתובתה שהתחייב לה משעת הנישואין מן הקרקע. וכן אם כתב לה את הנכסים עצמם למחצה לשליש ולרביע — גובה כתובתה מן השאר, מן החלק שלא נתן לה במתנה.

כתב כל נכסיו לאשתו בשטר מתנה, ויצא עליו שטר חוב על מה שלווה לאחר נישואיו, קודם שכתב לה שטר מתנה זה, ר' אליעזר אומר: תקרע שטר מתנתה ותעמוד על כתובתה, ולא יוכל בעל החוב לגבות מן הנכסים, שהרי הכתובה מוקדמת לשטר החוב. וחכמים אומרים: תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, כי כשקיבלה את מתנת כל נכסיו ויתרה על זכותה לגבות את הכתובה מהם. ואולם כיון ששטר החוב קודם למתנה זו — נוטל בעל החוב את הנכסים, ונמצאת האשה קרחת מכאן ומכאן, כלומר, הפסידה גם את מתנתה וגם את גביית כתובתה.

וכן אמר ר' יהודה הנחתום: מעשה ואירע הדבר הזה בבת אחותי שהיתה כלה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] יצא עליו שטר חוב יהא הדין כן, הא [הרי] אם לא יצא עליו שטר חוב — קניא [קונה היא] את מה שכתב לה במתנה. ונברר: ובמאי [במה] מדובר כאן? אילימא [אם תאמר] בשכיב מרע — והא [והרי] אמרת לעיל כי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ולא קנתה דבר! אלא לאו [האם לא] מדובר בבריא. ומכאן נמצאה תשובה לשאלה ששאל רבא, שבריא שכתב כל נכסיו לאשתו — קנתה האשה.

ודוחים: לעולם מדובר כאן בשכיב מרע, ורב עוירא מוקי לה בכולהו [מעמיד אותה, את ההלכה הזו, בכולם], בכל המקרים האמורים לעיל, בהם לדעתו קונה האשה את הנכסים ואינה נעשית אפוטרופוס, ואילו רבינא מוקי לה [מעמיד אותה] כשיטתו שם, בכותב כל נכסיו לאשתו ארוסה ואשתו גרושה שהן קונות.

אגב שהוזכרה ברייתא זו, מביאים את מה שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה היא כדעת חכמים שתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.

ושואלים: למימרא [האם לומר] וללמוד מפסק זה, שככלל לא אזיל [הולך] רב נחמן בתר אומדנא [אחר אומדן דעת]? שהרי בוודאי לא לכך התכוונה האשה כשמחלה על כתובתה, שלא תקבל דבר.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהלך בנו למדינת הים ולא חזר, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו — מתנתו שנתן לאחרים — מתנה. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, ומדוע? — שאומדים אנו את דעתו של הנותן, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן את נכסיו לאחרים. ואמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון בן מנסיא. ומכאן רואים שרב נחמן הולך אחר אומדן דעת הנותן, ואין מתנתו מתנה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בענין כותב נכסיו לאשתו, שאומדים אנו את דעתה דניחא [שנוח] לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו [שיצא עליה קול שכתב לה את כל אותם] נכסים, לכן היא מסכימה לבטל את זכותה לכתובתה מכוח מתנה זו.

ב ומביאים הלכה נוספת בענין מתנת שכיב מרע, שגם עליה שואל רבא מה יהא הדין בבריא. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת פאה: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא — אבדה את זכותה לגבות כתובתה ממה שקבלו הבנים, כפי שיכולה היתה לעשות אלמלא היה כותב לה קרקע זו. ותוהים על כך: משום שכתב לה קרקע כל שהוא, לכן אבדה כתובתה?

אמר רב: מדובר שם באב המזכה להן לבניו את נכסיו על ידה באמצעות אשתו. וכיון שמזכה להם על ידה והיא לא מחתה, משמע שגם היא מסכימה לכך. ושמואל אמר: מדובר לא רק במזכה על ידה ממש, אלא אף במחלק לפניה (בנוכחותה) את הנכסים בין הבנים והיא שותקת ואינה שואלת "מה יהיה בחלקי"? ואילו ר' יוסי בר' חנינא אמר: מדובר באומר לה "טלי קרקע זו בכתובתך", כלומר, שקרקע זו תשמש עבור פרעון כל כתובתך.