"תנו לי בעלי ואשמח עמו", כלומר, אני מוכנה להשלים את התנאי מצידי, ואין העיכוב תלוי בי, הכא נמי נימא [כאן גם כן שיאמר]: "תנו לי שושביני ואשמח עמו"!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהאח שמת שמח עמו שבעה ימי משתה, ולא הספיק לפורעו עד שמת. ונמצא שאינו יכול לטעון דבר, שהרי שמח עם שושבינו. ומכל מקום, כאמור, אין היבם (הבא במקומו) זכאי לקבל את השושבינות לעצמו בלבד, והיא חוזרת לאמצע.

א ומבררים: לימא [האם לומר] כי הנימוק הזה של "תנו לי בעלי ואשמח עמו" תנאי [מחלוקת תנאים] היא? ומהי אותה מחלוקת? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המארס את האשה ובטלו האירוסין, אם היתה בתולה — גובה מאתים דינרים בכתובתה, ואלמנה — גובה מנה (מאה דינרים). מקום שנהגו להחזיר קדושין — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין — אין מחזירין, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין.

ותחילה תוהים: שיטת ר' יהודה הנשיא היינו [הרי זו] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון, ר' נתן] ומה מוסיף הוא בדבריו?! אלא לאו [האם לא] בנימוק של "תנו לי בעלי ואשמח עמו" איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל,

וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: המארס את האשה, אם היתה בתולה — גובה מאתים, ואלמנה — מנה. במה דברים אמורים — דהדר ביה איהו [שחזר בו הוא]. אבל אם מתה האשה, מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין. ודוקא שמתה היא, אבל מת הוא — אין מחזירין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? יכולה היא שתאמר: "תנו לי בעלי ואשמח עמו", אלו דברי ר' נתן.

ואתא [ובא] ר' יהודה הנשיא למימר [לומר], באמת אמרו: בין מת הוא ובין מתה היא, מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין, ולא מציא אמרה [יכולה לומר]: "תנו לי בעלי ואשמח עמו"!

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] יכולה האשה שתאמר: "תנו לי בעלי ואשמח עמו". ודמית [וכאשר מת] הוא כולי עלמא לא פליגי [והכל אינם חולקים] שאין מחזירים את הקידושין. כי פליגי [כאשר נחלקו] הוא במקרה שמתה היא, והכא [וכאן] בשאלה של קדושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם הקידושין ניתנו לצמיתות, כאילו לטבוע בידי האשה, אף על פי שלא התקיימו הנישואין, או שמא הם מוחזרים, שר' נתן סבר [סבור]: קדושין לאו [לא] לטיבועין ניתנו, ולכן הדברים תלויים במנהג, ואם נהגו להחזיר — מחזירים, ור' יהודה הנשיא סבר [סבור]: קדושין לטיבועין ניתנו. ותוהים: כיצד יכול אתה לפרש כך?

והא [והרי] "מקום שנהגו להחזיר מחזירין" קתני [שנה] בדברי ר' יהודה הנשיא! ומשיבים: דברים אלו אינם אמורים בקידושין, שאלו אינם חוזרים בכל מקרה, אלא הכי קאמר [כך אמר]: וסבלונות, מתנות שנתן החתן לכלה אחר האירוסין, ודאי מקום שנהגו להחזיר — מחזירין.

ומעירים: והני תנאי כהני תנאי [ותנאים אלה שלהלן נחלקו כתנאים אלה הקודמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קדשה את האשה בככר של כסף, שהוא סכום גדול (ששת אלפי דינרים) — בתולה גובה בכתובתה מאתים בנוסף לכסף קידושיה זה, ואלמנה מנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, ומחזרת לו את השאר, את כסף הקידושין. ר' יוסי אומר: אם קדשה בעשרים — נותן לה שלשים חצאין, אם קדשה בשלשים — נותן לה עשרים חצאין, כמבואר להלן.

ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שעוסקים במקרה שמתה האשה, מי אית [האם יש] לה כתובה? ואלא, יש לפרש שמדובר שמת הוא, ואם כן, יש לשאול: אמאי [מדוע] לדעת ר' יהודה מחזרת לו את השאר, כלומר, את כסף הקידושין? ונימא [ונאמר] שיכולה היא לטעון: "תנו לי בעלי ואשמח עמו"! ואלא יש לפרש שמדובר כאן באשת ישראל שזינתה, שאינה יכולה לטעון כך משום שהיא אסרה עצמה עליו. ונברר: ובמאי [ואולם יש לשאול במה דברים אמורים], באיזה מקרה מדובר? אי [אם] ברצון זינתה, מי אית [האם יש] לה כתובה כלל? ואלא תאמר שזינתה באונס, והלא מישרא שריא ליה [מותרת היא לו] ומדוע תחזיר לו את דמי הקידושין?

ואלא, צריכים לומר שמדובר כאן באשת כהן שנאנסה שהיא אסורה עליו, שמצד אחד זכאית היא לכתובתה, אבל מצד אחר, לגבי כסף הקידושין אינה יכולה לטעון "תנו לי בעלי ואשמח עמו", שהרי היא עצמה נאסרה. ואם כן בשאלה האם בקדושין לטיבועין ניתנו קמיפלגי [חלוקים הם], ר' מאיר סבר [סבור]: קדושין לטיבועין ניתנו וכסף הקידושין לעולם אינו חוזר, ור' יהודה סבר [סבור]: קידושין לאו [לא] לטיבועין ניתנו, ולפיכך היא מחזירה את דמי הקידושין. ור' יוסי מספקא ליה [מסופק היה לו] אי [אם] לטיבועין ניתנו אי [או] לא,

והלכך [ועל כן] מפני הספק, היא מחזירה לו מחצית מכסף הקידושין. ולכן אם קדשה בעשרים סלעים (שהם שמונים דינרים) היא חייבת לו ארבעים דינרים. אלא שמצד אחר, אם היתה זו אלמנה, הריהי זכאית לכתובתה בסך מאה דינרים, ולכן הוא נותן לה שלשים חצאין (חצאי סלעים) שהם ששים דינרים, ונמצא כל שבידה מאה. אם קדשה בשלשים סלעים (שהם מאה ועשרים דינר) והיא מחזירה מחציתם, דהיינו שישים, ומצד אחר היא זכאית למאה דינרים בכתובתה — נותן לה עשרים חצאין שהם ארבעים דינר.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר את כסף הקידושין — מחזירין. ותרגומא [ותרגומו, פירושו של הדבר]: שמדובר במנהג בנהרדעא. ושואלים: שאר בבל מאי [מה דינה]? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי [המוהר חוזר, הקידושין אינם חוזרים]. אמר רב פפא, הלכתא [הלכה פסוקה] היא כך : בין שמת הוא, בין שמתה היא, אם הדר ביה [חזר בו] הוא — מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי [המוהר חוזר, הקידושין אינם חוזרים]; הדרא בה איהי [חזרה בה היא] — אפילו קדושי נמי הדרי [הקידושין גם כן חוזרים].

אמימר אמר: קדושי לא הדרי [הקידושין אינם חוזרים], גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה, שיחשבו אנשים שהקידושין הללו בטלו מעיקרם, וכאילו לא קידשה, ואותו אדם רשאי אחר כך לקדש את אחותה. ולא היא, שכיון שכבר קידש את האחות האחת — אינו יכול לקדש את השניה. רב אשי אמר: גיטה מוכיח עליה שהיא גרושה, ולכן יודעים הכל שאינו רשאי לשאת את אחותה. ומעירים: והא [וזו] של רב אשי בדותא היא [דבר שאינו נכון הוא], שאי אפשר לסמוך על מה שנתנו לה גט, דאיכא [שיש] ששמע בהא [בזו, בהחזרת הקידושין] ולא שמע בהא [בזו, בגט], ויבואו לטעות.

ב שנינו במשנה: שהשושבינות נגבית בבית דין. תנו רבנן [שנו חכמים], חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין שהיא כחוב גמור. וחוזרת בעונתה, כלומר, אין מחזירים אותה, אלא דווקא בזמן נישואין. ואין בה משום רבית אם כשמחזיר הוא מוסיף יותר על מה שקיבל.