סבור מיניה [חשבו מכך] שהני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא כשנותן לאחר, שאינו יכול לחזור בו לאחר קנין ולתת לאדם אחר, אבל אם הבריא ורוצה לחזור ולקחת לעצמו — לא; אמר להו [להם] רב חסדא, כי אתא [כאשר בא] רב הונא מהעיר כופרי פירשה: בין לעצמו בין לאחרים.

וכעין זה מסופר, ההוא [אדם אחד] שקנו מיניה [ממנו], שכתב וזיכה וקנו ממנו בשעת חוליו, ואחר כך כשהבריא רצה לחזור בו, אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא, אמר לו רב הונא: מאי איעביד [מה אעשה] לך, שלא אקנית כדמקנו אינשי [הקנית כמו שמקנים אנשים] והוספת יפוי כח, ולכן אינך יכול עוד לחזור בך.

א מסופר: ההיא מתנתא [מתנה אחת] של שכיב מרע דהוה [שהיה] כתוב בה שהיא ניתנת "בחיים ובמות" — רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, ולכן אם הבריא יכול לחזור בו מן המתנה, ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא, ואינו יכול לחזור בו עוד.

ומסבירים את השיטות: רב שאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, טעמו, מדכתיב [מכיון שכתוב] בה "במות" — אחר מיתה קאמר ליה [הוא אומר לו] שזו היתה הכוונה, כמתנת שכיב מרע, והאי דכתיב [וזה שכתוב בה גם] "בחיים" — סימן בעלמא [בלבד] כתוב, דחיי [שיחיה], כלומר, כדי שלא להזכיר בשטר רק מוות, כתבו לשון שיש בה איחול וסימן שיזכה לחיים.

ושמואל שאמר הרי היא כמתנת בריא, טעמו, מדכתיב [מכיון שכתוב] בה "בחיים" — מחיים קאמר [הוא אומר] והמתנה חלה מעכשיו, והאי [וזה] שכתוב "ובמות" — כוונתו כמאן דאמר [כמי שאומר] "מעתה ועד עולם", כלומר, הריהי של המקבל לצמיתות. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב, ומה שנאמר "בחיים" אינו אלא סימן טוב.

אמר רבא: ואי כתיב [ואם כתוב] בה שהוא נותן את המתנה "מחיים ובמות "— קנה המקבל, ואינו יכול לחזור בו, שהרי מחיים נתנה לו.

לאחר מכן דנו חכמים בדבר, אמר אמימר: לית הלכתא כוותיה [אין הלכה כשיטתו] של רבא. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: פשיטא [פשוט] שכך הוא, דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה [שהרי אמרו חכמי נהרדעא שהלכה כשיטתו] של רב לענין "בחיים ובמות". השיב לו: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] שבלשון "מחיים" מודי [מודה] רב, שנותן את המתנה כעת, בעודו חי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהואיל והזכיר "במוות" כוונתו למתנת שכיב מרע, ויכול לחזור בו.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שכתב במתנתו נוסח כזה, ועמד מחוליו וביקש לחזור בו מן המתנה, דאתא לקמיה [שבא לפני] רב נחמן לנהרדעא. שדריה לקמיה [שלח אותו רב נחמן לפני] ר' ירמיה בר אבא למקום הקרוי שום טמיא כדי שיפסוק שיכול לחזור בו. אמר: הכא [כאן] בנהרדעא, אתרא [מקומו] של שמואל, שהוא היה החכם וראש המדברים בנהרדעא, היכי נעביד כוותיה [איך נעשה כשיטתו] של רב החולק על שמואל! אין זו דרך ארץ.

ועוד מסופר: ההיא [אשה אחת] שכתבה נוסח מתנתה בלשון "מחיים ובמוות", דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבא, עבד [עשה] לה רבא כשמעתיה [כשיטתו], ופסק שכיון שכתוב "מחיים" אינה יכולה לחזור בה. הוה קא טרדא ליה [היתה מטרידה אותו] לומר שלא דן אותה יפה.

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא בריה [בנו] של רב חנן, שהיה ספריה [סופרו]: זיל [לך] כתוב לה פסק שהדין עימה, וכתוב בה באותו הפסק כלשון המשנה "שוכר עליהן או מטען", לרמוז שאין זו הכוונה האמיתית בפסק הדין, אלא רק הטעיה, כדי לדחות את בעל הפסק. אבל אותה אשה הבינה, ואמרה בלשון קללה: ליטבע ארביה [שתטבע ספינתו]! אטעויי קא מטעית לי [להטעות אותי אתה בא]! ומספרים: אמשינהו למניה [טבלו את בגדיו] של רבא במיא [במים], כדי שתתקיים בכך הקללה שלה, ולא תטבע ספינתו, ואפילו הכי [כך] לא איפרק מטיבעא [ניצול מטביעה], שטבעה ספינתו כתוצאה מקללה זו.

ב משנה לא כתב בה במתנתו שהיה שכיב מרע, ולאחר זמן נחלקו: הוא הנותן אומר "שכיב מרע הייתי" ולכן בטלה המתנה כשהבראתי, והן המקבלים אומרים "בריא היית" ומתנה גמורה היתה — צריך הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה, כדי לחזור בו מן המתנה, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: המוציא מחברו עליו הראיה, וכיון שהקרקע עדיין ברשות הנותן — צריכים המקבלים להוכיח שיש להם זכות עליה.

ג גמרא מסופר: ההוא מתנתא דהוה כתב בה [שטר מתנה אחד שהיה כתוב בו] נוסח זה המורה שהיה שכיב מרע: "כד הוה קציר ורמי בערסיה" ["כאשר היה חולה ומוטל במיטתו"], ואולם לא כתב [היה כתוב] בה ההמשך של הנוסח הרגיל שכותבים במתנת שכיב מרע: "ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה [ומתוך חוליו נפטר לבית עולמו] ", והיו יורשיו טוענים שאכן חולה היה כאשר כתב נוסח זה, ואולם לאחר מכן הבריא, ובטלה מתנתו.