ואם היה הדיין מומחה לרבים הריהו דן אפילו בהיותו יחידי. מסופר, אמר רב נחמן: כגון אנא [אני] אדם כמוני דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר ר' חייא: כגון אנא [אני] דן דיני ממונות ביחידי.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה פירוש "כגון אנא" [אני], בדברי חכמים אלה? האם משמעו: דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא [שלמדתי וקיבלתי מרבותי והגעתי לדרגה להבין מדעתי וקיבלתי רשות] מראש הגולה שהוא הרשות המוסמכת לכך, זה הרשאי לדון ביחיד, אבל מי שלא נקיט רשותא [קיבל רשות] מראש הגולה — דיניה [דינו] ביחיד לא דינא [דין]. או דילמא [שמא]: אף על גב [אף על פי] שלא נקיט רשותא [קיבל רשות] — דיניה דינא [דינו דין]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן דן דינא [דין] מסויים וטעה בו, אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף לשאול מה עליו לעשות. אמר ליה [לו]: אם בעלי הדין קיבלוך עלייהו [עליהם], והסכימו שניהם שאתה לבדך תדון אותם — לא תשלם, אין אתה חייב לשלם, ואי [ואם] לא קיבלוך אלא כפאום לידון בפניך — זיל שלים [לך ושלם]. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שגם כי [כאשר] לא נקיט רשותא [קיבל רשות מראש הגולה] — דיניה דינא [דינו דין], שכן גם במקרה שעליו לחזור ולשלם אומרים אנו שדינו דין, ואין אנו אומרים שבטלה הכרעתו מעיקרה ויחזירו המתדיינים את הכסף וידונו שוב בפני בית דין אחר, הרי שיחיד מלומד ומומחה רשאי לדון ביחיד. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הדין.

א אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא [מי שרוצה לדון דין, ואם יטעה רוצה הוא להיפטר] ולא יצטרך לשלם למי שחייבו בטעות — לישקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות לדון מבית ראש הגולה]. וכן אמר שמואל: במקרה כזה לשקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות מבית ראש הגולה], שכיון שקיבל רשות לדון, הרי גם הכרעה מוטעית שלו אין לבטלה, וכאילו לא טעה. כיון שנתבררה החשיבות שיש בקבלת רשות מראש הגולה, דנים בדבר היקפה של סמכותו.

פשיטא [פשוט] הוא, כי מהכא להכא [מכאן לכאן], כלומר, רשות מראש הגולה שבבבל לדון בבבל, ומהתם להתם [ומשם לשם], רשות מהנשיא שבארץ ישראל עבור בני ארץ ישראל — מהני [מועילה] רשות זו, ומהכא להתם [ומכאן לשם] — נמי מהני [גם כן מועילה], משום שסמכות ראש הגולה גדולה משל הנשיא. דהכא [שכאן] בבבל הוא שבט מושלים, שיש בידו שלטון ממשי, והתם [ושם] הנשיא בארץ ישראל הוא מחוקק בלבד.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" (בראשית מט, י), ופירושו שאף בזמן הגלות לפני ביאת המשיח ("שילה") "לא יסור שבט מיהודה" — אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכח בידם. "ומחקק מבין רגליו" — אלו בני בניו של הלל הזקן שהם הנשיאים בארץ שמלמדין תורה ברבים, אבל אין להם סמכות רבה כל כך מטעם השלטונות לשפוט את העם.

ואולם השאלה היא: מהתם להכא מאי [משם לכאן מה הדין], האם מתן רשות בארץ ישראל מועיל גם לגבי בבל? ומשיבים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה שרבה בר חנה דן דינא [דין בבבל] וטעה, אתא לקמיה [בא לפני] ר' חייא לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו]: אי [אם] קיבלוך עלייהו [עליהם] בעלי הדין — לא תשלם, ואי [ואם] לא — זיל שלים [לך ושלם]. והא [והרי] רבה בר חנה רשותא הוה נקיט [רשות קבל] מהנשיא שבארץ ישראל כאשר יבואר, שמע מינה [למד מכאן] כי מהתם להכא [משם, מארץ ישראל, לכאן לבבל] — לא מהני [אינה מועילה] נתינת הרשות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ותוהים: וכי לא מהני [מועילה] רשות זו? והא [והרי] רבה בר רב הונא כי הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותא [כאשר היה רב עם אנשי בית ראש הגולה] אמר: לאו מינייכו נקיטנא רשותא [לא מכם קבלתי רשות לדון], נקיטנא רשותא מאבא מרי [קבלתי רשות מאבי מורי, רב הונא], ואבא מרי [ואבי מורי] קבל מרב, ורב מר' חייא, ור' חייא מרבי יהודה הנשיא שבארץ ישראל. משמע שקבלת רשות מארץ ישראל מועילה לבבל! ודוחים: מכאן אין ראיה, במילתא דעלמא [בדברים בלבד] הוא דאוקים להו [שהעמיד אותם], שאמר זאת כאיום בלבד, ואין להביא מכאן ראיה.

ושואלים: וכי מאחר דלא מהני [שאין קבלת הרשות בארץ מועילה] לבבל, רבה בר חנה רשותא דנקט למה לי [אותה רשות שקיבל למה לו], ומה תועלת היתה לו בקבלת רשות עם יציאתו לבבל? ומשיבים: רשות זו מועילה לעיירות העומדים על הגבולין שאינן לגמרי בתחום השיפוט של בבל, ורשות מארץ ישראל יפה כוחה לגביהם.

ב ושואלים: מאי רשותא [מה רשות זו] שרמזנו לה בדברינו? מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רבה בר חנה לבבל, אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, האם יורה? כלומר, האם נותן אתה לו רשות להורות בדיני איסור והיתר? אמר לו: יורה. והוסיף לשאול: האם גם ידין? האם נותן אתה לו רשות לדון שייפטר מתשלום גם אם טעה? אמר לו: ידין. האם נותן אתה לו רשות שיתיר בכורות? שבכור בהמה טהורה שנפל בו מום מביאים אותו לחכם, והוא מחליט אם מום קבוע הוא, ומותר לאכול אותו. אמר לו: יתיר.

בדומה לכך מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רב לבבל, אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, האם יורה? אמר לו: יורה. האם ידין? — ידין, האם יתיר בכורות? אמר לו: אל יתיר.

בסיפור זה יש כמה דברים תמוהים, ושואלים: מאי שנא למר דקא קרי [במה שונה שלחכם זה, לרבה בר חנה, שהוא קורא אותו, את ר' חייא] "בן אחי", ומאי שנא למר דקא קרי [ובמה שונה שלחכם זה, לרב שהוא קורא אותו] "בן אחותי", וכי תימא הכי הוה [ואם תאמר שכך היה] המעשה, שזה היה בן אחיו וזה היה בן אחותו, והאמר מר [והרי אמר החכם] במסורת: איבו (אבי רב), וחנה (אבי רבה בר חנה), ושילא, ומרתא, ור' חייא — כולהו [כולם] בני אבא בר אחא כרסלא מהמקום כפרי הוו [היו]. ואם כן הרי גם רב היה בן אחיו של ר' חייא? ומשיבים: רב היה בר אחוה דהוה בר אחתיה [בן אחיו שהיה גם בן אחותו], ואילו רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה [בן אחיו שאינו בן אחותו], ולכן הדגיש שיש לו קירבה נוספת אליו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] מפני טעם אחר קראו "בן אחותי" —