אבל מטמא הוא למת מצוה. ואף כאן יש לשאול: ואמאי [מדוע], לימא [שיאמר] שאף קבורתו של מת מצוה, שהיא משום כבוד הבריות שלא יתנבל אדם בהיותו מושלך בלא קבורה, אינה דוחה מצוות המפורשות בתורה, וכפי שנאמר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"!

על כך עונים: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שכתוב] במפורש בענין אלה שאסור לו להיטמא להם "ולאחותו", ומזה נלמד שלמת מצווה הוא כן נטמא.

ומקשים: וליגמר מינה [ונלמד ממנה] מהלכה זו שבמת מצוה להתיר גם במקרים אחרים! ומשיבים: מקרה זה מיוחד הוא, שכן שב ואל תעשה שאני [שונה], שכן בהמנעות מקבורת המת אינו עושה פעולה ישירה העוקרת את המצוה, אלא שמכללה מתבטלת יכולתו לעשות את המצוה בשל כבוד הבריות ואינו דומה לעקירה בפועל של דבר מצוה.

א בהקשר למצוה שלא לחוש אם צריך לוותר על כבוד אדם מפני כבוד המקום. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מאי שנא [במה שונים] ראשונים דאתרחיש להו ניסא [שהתרחשו להם נסים], ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא [ובמה שונים אנו שאין מתרחשים לנו נסים]? אי [אם] משום תנויי [לימוד], הרי בשני [בשנותיו] של רב יהודה כולי תנויי [כל לימודם] בסדר נזיקין הוה [היה], ואנן קא מתנינן שיתא סדרי [ואנחנו שונים את כל ששת הסדרים]. ועוד, וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] רב יהודה במסכת עוקצין הדנה בשאלה באיזו מדה עוקציהם (קצותיהם של פירות וירקות שונים) מצטרפים עם הירק עצמו בקבלת טומאה, להלכה על האשה שכובשת ירק בקדרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שכאשר היה מגיע להלכה שזיתים שכבשן בטרפיהן (עליהם) טהורים, שהעלים אינם נחשבים עוד כמכשירים להרים את הירק, היה מתקשה בדבר ואמר: הויות [את מחלוקות] רב ושמואל קא חזינא הכא [אני רואה כאן], שהיו הדברים קשים עליו בהבנת המחלוקת בין רבותיו הגדולים. ואילו אנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא [אנחנו שונים בעוקצין בשלוש עשרה פנים, שלוש עשרה נוסחאות], ואילו לגבי נסים — רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה, אתי מטרא [כאשר היה שולף את נעלו האחת בשעת התענית על המטר מיד היה יורד הגשם], ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן, ולית דמשגח בן [ואנחנו מצערים את עצמנו וצווחים, ואין שמשגיח בנו].

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו [הראשונים היו מוסרים את נפשם] על קדושת השם, ואילו אנן לא מסרינן נפשין [אנחנו איננו מוסרים את נפשנו] על קדושת השם. שכן נהגו הראשונים, כי הא [כמו מעשה זה] שרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא [ראה כותית אחת שהיתה לבושה כרבלתא, בגד שעטנז, בשוק]. ומכיון שסבר [חשב] שבת ישראל היא, קם קרעיה מינה [עמד וקרע אותו, את הבגד, ממנה]. אגלאי מילתא [נתגלה הדבר] שכותית היא ונתבע לדין על הבושה שבייש אותה. שיימוה [העריכו אותה] בושה בארבע מאה זוזי. אמר לה רב אדא לבסוף: מה שמך? אמרה ליה [לו]: מתון. אמר לה בשימוש בדמיון המילים, מתון — מאתון [מאתיים] ארבע מאות זוזי שויא [זוזים היא שווה].

ב ועוד סופר מענין הראשונים שהיו משפילים עצמם מתוך רצון להוסיף לכבוד שמים. שרב גידל הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב [שהיה הולך ויושב] על שערי טבילה של הנשים. אמר להו [להן]: הכי טבילו והכי טבילו [כך תטבלו וכך תטבלו]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] : וכי לא קא מסתפי מר [מתיירא אדוני] מיצר הרע? אמר להו [להם]: דמיין באפאי כי קאקי חיורי [דומות הן בעיני כאווזים לבנים].

ובדומה לכך מסופר שר' יוחנן הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב [שהיה הולך ויושב] על שערי טבילה. אמר כהסבר לכך: כי סלקן [כאשר עולות] בנות ישראל ואתיין [ובאות] מטבילה, מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי [יסתכלו בי, ויהיו להן ילדים יפים כמותי], שהיה ר' יוחנן מפורסם ביופיו המיוחד. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: וכי לא קא מסתפי מר מעינא בישא [אין אדוני מתיירא מעין הרע]? אמר להו [להם]: אנא מזרעא [אני מזרעו] של יוסף קא אתינא [אני בא], דלא שלטה ביה עינא בישא [שאין שולטת בו עין רעה], דכתיב [שכתוב] "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ואמר ר' אבהו כדרשה: אל תקרי [תקרא] "עלי עין", אלא "עולי עין" — שהם מעולים ומסולקים משליטתה של העין.

ר' יוסי בר' חנינא הביא ראיה אחרת מברכת יעקב לאפרים ומנשה: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז), מה דגים שבים המים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, כך אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ואי בעית אימא [ויש אומרים]: עין של יוסף שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו (אשת פוטיפר) — שכרו שאין עין הרע שולטת בו.

ג משנה נשים ועבדים וקטנים שהם לגבי הלכות שונות שווים בחיובם פטורין מקריאת שמע