ומקשים: והא [והרי] מצות דינין (עשיית המשפט) קום עשה הוא, ולמרות כן קא חשיב [מונה] אותה בשבע מצוות! ודוחים: במצוה זו יש חלק של "קום עשה" וגם "שב אל תעשה" נינהו [הם], שיש בה גם ציווי למנות דיינים ולעשות דין, וגם מצות "לא תעשה" שלא לעשות עוול לחבירו שלא כדין.

ואמר ר' יוחנן: גוי שעוסק בתורה — חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), כלומר, לנו מורשה ולא להם.

ושואלים: אם כן וליחשבה [ושימנה אותה], איסור זה, גבי [אצל] שבע מצות בני נח! ומתרצים: מאן דאמר [מי שאומר] ומבין מכתוב זה שהתורה היא "מורשה" — ירושה, אם כן הגוי העוסק בה מיגזל קא גזיל לה [גוזל אותה] וחייב משום גזל, וזו אכן נמנית, מאן דאמר [מי שאומר] שיש להבין כאן כאילו נכתב "מאורסה" — אם כן דינו כבא על נערה המאורסה, שבסקילה.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יוחנן, ממה שהיה ר' מאיר אומר: מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא חשוב ככהן גדול? שנאמר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), כהנים לויים וישראלים לא נאמר בפסוק זה אלא "האדם", הא [הרי] למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר' מאיר הכוונה כשאותו גוי עוסק בלימוד שבע מצות דידהו [שלהם], שבהלכות הנוגעות לשבע מצוות אלה מצווה הוא לעסוק, וכשעוסק בהן הריהו נחשב ביותר.

א בברייתא היסודית בדיני בני נח הובא גם שר' חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נצטוו עליו בני נח. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד) — זה אבר מן החי, שלא לאכול בשר בעוד נפש החיים בו. ר' חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נאסר מכאן.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' חנינא בן גמליאל? ומסבירים: קרי ביה [קורא הוא בו] בפסוק זה קריאה כפולה: "בשר בנפשו לא תאכל" וגם "דמו בנפשו לא תאכל". ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם "דמו" האמור בכתוב זה? שהרי לדעתם יש שם רק איסור אבר מן החי אך לא דם! ומשיבים: הפסוק ההוא למישרי [להתיר] אבר מן החי בשרצים הוא דאתא [שבא], והזכיר גם "דמו" ללמד שאין האיסור אלא בבעלי חיים שדמם נפרד לגמרי מבשרם, ואילו שרצים אין דמם חלוק מבשרם, ולפיכך הותר להם.

כיוצא בדבר אתה אומר ראיה לענין דם מן החי שלדעת ר' חנינא נאסר לישראל בסיני "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). וכך הוא מפרש: "רק חזק לבלתי אכל הדם" — זה אבר מן החי. "כי הדם הוא הנפש" — זה דם מן החי.

ורבנן [וחכמים] שאינם מוצאים איסור מיוחד בדם מן החי, כיצד מפרשים הם כתוב זה? ומשיבים: הפסוק ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא [שבא], ללמד שגם דם זה אסור, ושואלים: לשיטת ר' חנינא בן גמליאל

למה לי למיכתב [לכתוב] הלכה זו לבני נח, ולמה לי למשני [לחזור עליה] בסיני לישראל, והלא ישראל בכלל בני נח הם!

ומשיבים: דבר זה יש להבין כשיטת ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל מצוה שנאמרה בראשונה לבני נח ונשנית בסיני משמעותה שלזה ולזה, לבני נח ולישראל נאמרה.

ואולם אם נאמרה בתחילה לבני נח ולא נשנית בסיני בתוך המצוות שנתנו לישראל, יש להבין כי לישראל נאמרה ולא לבני נח. ואנו אין לנו דוגמא לכך אלא גיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה, הסבור כי הפסוק הנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב), כוונתו לבני יעקב אבינו, שאף שהיו בתורת בני נח נצטוו במצוה זו.

ב אמר מר [החכם]: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה. ומקשים: אדרבה (להיפך), מכיון שנשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח, שאם מצוה זו גם לבני נח היא, לשם מה לחזור עליה בסיני?!

ומשיבים: דבר זה נלמד מדאיתני [ממה שנשנית] עבודה זרה גם בסיני, ואשכחן [ומצאנו] שענש הקדוש ברוך הוא גוים עילווה [עליה], שמע מינה [למד מכאן] שכל מצוה שנשנית — לזה ולזה נאמרה ולא לישראל בלבד.

עוד אמר החכם בברייתא כי מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשים: אדרבה [להיפך], מכיון שלא נישנית בסיני מסתבר כי לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומשיבים: ליכא מידעם [אין דבר] שלישראל שרי [מותר] ולגוי אסור.

ומקשים: וכי לא מצאנו כדבר הזה? והרי יפת תואר, כלומר, ההיתר לקחת שבויית מלחמה בעל כרחה, נאמרה רק לישראל, והיא אסורה לגויים משום גזל! ומשיבים: התם [שם] הטעם משום דלאו [שאינם] בני כיבוש נינהו [הם] כלומר, לא ניתנה רשות לגויים לעשות מלחמה לשם כיבוש, ודין זה ביפת תואר נאמר רק במלחמת כיבוש, ולפיכך הדבר מותר לישראל ואסור לגוי, ולא משום שישראל קדושתו פחותה מגוי.

ומקשים: והרי גזל של פחות משוה פרוטה שאסור לגוי ומותר לישראל! ומשיבים: התם [שם] לא זה הטעם, אלא משום דלאו [שאינם] בני מחילה נינהו [הם], שאין שייך בהם ענין מחילה על פחות משווה פרוטה, כי בעצם אף גזל של פחות משווה פרוטה גזל הוא, אלא שישראל מוחלים לגזלן, וגוים שאינם מוחלים גם על ערך מועט כזה הריהו להם כשאר גזל.

עוד שנינו בברייתא ש"כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה".