א משנה בין אלה החייבים סקילה נמנים המכשפים. ומפרטים: בעל אוב — זה הקרוי פיתום, והוא שקולו של המת נשמע כמדבר משחיו, וידעוני — זה המעלה את המת ומדבר המת בפיו. הרי אלו בעל האוב והידעוני בסקילה, והנשאל בהם באזהרה שעבר על מצות לא תעשה.

ב גמרא ושואלים: מאי שנא הכא דקתני [במה שונה כאן ששנה] בעל אוב וידעוני, ומאי שנא גבי [ובמה שונה אצל, בענין] כריתות דקתני [ששנה] בעל אוב, ושייריה [ושייר] ולא מנה את הידעוני?

ר' יוחנן אמר: שלא נמנה הידעוני לעצמו בתוך מנין חייבי הכריתות הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו, וכיון ששניהם כלולים באיסור אחד אין מקום לחייב אדם על היותו גם בעל אוב וגם ידעוני, והרי רשימה זו בכריתות נאמרה כדי לחייב בקרבן חטאת מי ששגג בעבירה המחייבת כרת אם נעשתה במזיד.

ריש לקיש אמר: ידעוני לא נמנה ברשימת הכריתות לפי שאין בו מעשה, ואינו אלא מדבר בפיו, ועל לאו שאין בו מעשה אין מביאים קרבן חטאת.

ושואלים: ור' יוחנן לפי טעמו, מאי שנא [במה שונה] בעל אוב דנקט [שתפס], מה טעם בחר התנא בדוגמה זו ולא מנה ידעוני? ומשיבים: משום שפתח ביה קרא [בו הכתוב], תפס כדוגמה מה שנזכר ראשונה בכתוב ולא ידעוני הנזכר אחריו.

ושואלים: וריש לקיש, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? אמר רב פפא: סבור ריש לקיש שאין לומר שהעובר על שניהם כאחד נתחייב רק בחטאת אחת משום שמקורם באיסור אחד, כיון שבפסוק חלוקין הן בענין מיתה ושניהם מומתים, ואילו היה ידעוני לאו שיש בו מעשה אכן היה העובר על שניהם כאחד חייב שתי חטאות.

ור' יוחנן סבר: חלוקה דלאו [של איסור "לא תעשה"] שמה חלוקה ומחייבת את העבריין להביא חטאת לחוד, חלוקה של מיתה לא שמה חלוקה לענין שגגה וקרבן חטאת.

ועוד שואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש שידעוני לא נמנה משום שאין בו מעשה? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן כי מתניתין [משנתנו] שבמסכת כריתות כשיטת ר' עקיבא היא כולה, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה כדי להתחייב, שאדם מתחייב גם על עבירה שאין בה מעשה בפועל.

וריש לקיש סבור: נהי [אמנם] שלא בעי [צריך, מצריך] ר' עקיבא שיהיה מעשה רבה [גדול] שיש בו פעולה ניכרת ובולטת, ואולם מעשה זוטא [קטן] לפחות בעי [הוא צריך, מצריך], וידעוני אין בו מעשה כלל וגם ר' עקיבא לא יחייב בו.

ושואלים: מגדף האומר דברים בלבד מאי [מה] מעשה איכא [יש בו]? והלא ר' עקיבא מחייב במגדף, ומשמע שאין הוא דורש כלל שיהיה מעשה על מנת להתחייב! ומשיבים: עקימת שפתיו שהוא עושה בשעת הדיבור הוי [הריהו] נחשב מעשה.

ושואלים: בעל אוב מאי [מה] מעשה איכא [יש בו]? ומשיבים: הקשת זרועותיו זו בזו כדי להשמיע קול הוי [הריהו] נחשבת מעשה.

ושואלים: וכי דבר זה נכון אפילו לשיטת רבנן [חכמים] הדורשים מעשה ממש? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: אינו חייב בעבודה זרה אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה.

ואמר ריש לקיש עצמו: מאן [מיהו] התנא ששנה השתחואה בתוך אלה? — ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה גמור, ודי במעשה כלשהו, ור' יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר שאותה ברייתא כשיטת חכמים היא], אלא כפיפת קומתו לדעת רבנן [חכמים] הוי [הריהי] נחשבת מעשה.

ומעתה, השתא [עכשיו, הרי] לשיטתו של ריש לקיש כפיפת קומתו לדעת רבנן [חכמים] לא הוי [אינה] נחשבת מעשה, ופעולה ניכרת פחות, כגון הקשת זרועותיו של בעל אוב הוי [הריהו] נחשבת מעשה?!

ומשיבים: ריש לקיש מודה שלדעת חכמים אין זה נחשב מעשה, ואולם כי קאמר [כאשר אמר] ריש לקיש נמי [גם כן] הרי זה לשיטת ר' עקיבא, אבל לשיטת רבנן [חכמים] — אכן זה לא נחשב מעשה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שחכמים סבורים שבעל אוב אין בו מעשה, היו צריכים לומר במסכת כריתות (ב, א) לא רק "יצא מגדף (מכלל חייבי חטאות, ונידון בכרת) שאינו עושה מעשה", אלא "יצא מגדף ובעל אוב שאינו עושה מעשה "מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

אלא אמר עולא: מעשה בעל אוב שחייבים עליו לדעת חכמים הוא במקטר קטורת לשד כדי שיוכל להעלות את המת.

אמר ליה [לו] רבא: אם מקטר לשד — הרי עובד עבודה זרה הוא, ומתחייב מטעם זה שהרי אין הבדל מה הוא עובד. אלא אמר רבא: במקטר לחבר, שאיננו מקטר לשד בדרך פולחן ועבודה אלא מקטר בדרך כשפים, להביא את השדים למקום אחד.

אמר ליה [לו] אביי: המקטר לחבר הרי חובר חבר הוא, ונאמר בתורה כלאו מיוחד ("וחובר חבר". דברים יח, יא), ואין בו אלא איסור "לא תעשה"!

אמר לו רבא: אין [כן], באמת אף זה חובר חבר הוא, אלא התורה אמרה: חובר זה של שדים יהא דינו בסקילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בביאור איסור "וחבר חבר" — אחד חבר גדול, שמחבר על ידי כשפים חיות גדולות למקום אחד, ואחד חבר קטן, שמחבר בכשפים חיות קטנות למקום אחד, ואפילו המחבר למקום אחד נחשים ועקרבים.

אמר אביי: הלכך, האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא [לכן, מי שמצמיד בכשפים צרעה ועקרב] שיזיקו זה לזה, אף על גב דקא מיכוין [אף על פי שמתכוון] שלא ליזקו [יזיקו לו] בכל זאת אסור. ושואלים: לגוף אותן סברות שאמרנו

ר' יוחנן, מאי שנא [במה שונה] שכפיפת קומתו שבהשתחוואה לרבנן [לשיטת חכמים] הוי [הריהי] נחשבת מעשה, ועקימת שפתיו שבמגדף לא הוי [אינה] נחשבת מעשה?

אמר רבא: שאני [שונה] מגדף, הואיל וישנו גם בלב, כלומר, העבירה שבגידוף אינה תלויה רק בצד המעשה, במה שאדם אומר בפיו, אלא בעיקר תלוי בכוונת הלב של המגדף אם מתכוון הוא באמת לגדף, ואם אמר דברים בלא כוונה — אין זה קרוי גידוף. ומשום כך אין חייבים חטאת על מעשה זה, לפי שאין עיקרו אלא בלב.