— חייב משום כניסה למקדש כשהוא שתוי.

א שנינו במשנה שאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין. תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין — אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר: "זולל וסבא", ולשון "זלילה" ו"סביאה" שייכים באכילת בשר ושתיית יין.

ואף על פי שאין ראייה לדבר, להלכה זו, הרי יש זכר לדבר, שנאמר: "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו" (משלי כג, כ), ואומר: "כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה" (שם כא), כלומר, אדם שזולל וסובא והשינה המרובה (בגלל האכילה והשתיה) תביאנו להיות לבוש, בסופו של דבר יהא עני ורש, ולבוש קרעים. מאותו פסוק דרש ואמר ר' זירא: כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים שאינו זוכר הלכה שלימה וגמורה, שנאמר: "וקרעים תלביש נומה".

ב משנה גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, או גנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים, או גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו — אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב דבר משל אביו ויאכל ברשות אחרים. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב מרכוש של אביו ומשל אמו כאחד.

ג גמרא את הדינים במשנה מבארים: אם גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אינו נמשך כל כך אחר הדבר, כי אף על גב דשכיח ליה [אף על פי שמצוי לו וקל לגנוב] משל הוריו, מכל מקום הריהו בעית [מפחד], שחושש שאביו יראהו אוכל מה שגנב.

משל אחרים ואכל ברשות אחרים — אף על גב [אף על פי] שהוא לא בעית [מפחד] מהם, שהרי אינם יודעים ואינם משגיחים עליו, ואולם לא שכיח ליה [מצוי לו] שיגנוב בקלות, וכל שכן אם גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו, שגם לא שכיח ליה [מצוי לו], ובעית [וגם מפחד מאביו].

ואינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, שדבר זה גם שכיח ליה [מצוי לו], וגם הוא לא בעית [מפחד], ועשוי להימשך אחר הדבר.

ד שנינו במשנה שר' יוסי בר' יהודה אומר שאינו חייב כבן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, ותוהים: אמו מנא [מנין] לה רכוש עצמאי שיוכל הבן לגנוב משלה? והרי כלל הוא שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה! אמר ר' יוסי בר' חנינא: הכוונה היא שגנב מסעודה המוכנת לאביו ולאמו, שבסעודה זו הרי האב מקנה לאמו את מה שהיא אוכלת.

על הסבר זה מקשים: והאמר [והרי אמר] רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב עד שיקנה בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה, משמע שמתחייב רק כאשר גונב כסף ולא את הדבר עצמו! אלא אימא [אמור] שגונב מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: דאקני [שהקנה] לה לאם רכוש זה אדם אחר ואמר לה: "על מנת שאין לבעליך רשות בהן", שבדרך זו אשה קונה רכוש לעצמה ואין לבעל רשות בו. ואם כן יש אפשרות שיגנוב מרכוש אמו.

ה משנה היה אביו רוצה שיומת ואמו אינה רוצה, או אביו אינו רוצה ואמו רוצה — אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין. ר' יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו משום שיש חוסר התאמה ביניהם (כמבואר בגמרא) — אינו נעשה בן סורר ומורה.

ו גמרא על דברי ר' יהודה שואלים: מאי [מה פירוש] "אינה ראויה לאביו "? אילימא [אם תאמר] שהיתה אמו לגבי אביו חייבי כריתות, ואף שאין קידושין תופסים בהם, ובוודאי אם היתה אמו לגבי אביו חייבי מיתות בית דין שקידושין תופסים בהם, ואולם גם אז סוף סוף אבוה [אביו] — אבוה נינהו [אביו הוא], ואמיה [ואמו] — אמיה נינהו [אמו היא] ומתקיימים בהם דברי הכתוב בענין בן סורר ומורה!

אלא הכוונה "בשוה לאביו" קאמר [אמר], שצריך שתהא אמו שוה לאביו בכל דבר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיצד מוכיח זאת ר' יהודה? — שאמר קרא [הכתוב]: "איננו שמע בקלנו" (דברים כא, כ), משמע שיש קול אחיד לשניהם, ומכיון שלענין קול בעינן [צריכים אנו] שיהיו שוין, אם כן לענין מראה וקומה נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] שיהיו שוין.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו] בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, שלמעשה לא יתכן שיתקיימו הדרישות הנחוצות כדי שיתממש דין זה, ולמה נכתב בתורה? — כדי לדרוש ולקבל שכר בלימוד זה, שהוא אחד מדברי תורה שיש להם ערך עיוני בלבד. כמאן [כשיטת מי]? — כשיטת ר' יהודה הדורש שוויון גמור בין ההורים. והרי קשה מאד למצוא שיהיו הורים הדומים זה לזה עד כדי כך.

ודוחים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שאותה ברייתא כשיטת ר' שמעון היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? הלא אין הדבר אפשרי מבחינה נפשית! אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב בתורה — משום דרוש וקבל שכר. אמר ר' יונתן: אין זה כך, אלא אני ראיתיו, שהייתי במקום שנידון בו בן סורר ומורה ואף ישבתי על קברו לאחר שנידון והרגוהו.

כיוצא בזה שואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? — משום דרוש וקבל שכר. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' אליעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת או שאר ספרי קודש — אינה נעשית עיר הנדחת. וקשה לשער שתהיה עיר שלימה שאפילו מזוזה אחת אין בה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שעיר כזו אינה נעשית עיר הנדחת? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם יג, יז) וכיון דאי איכא [שאם יש] מזוזה שם לא אפשר לשרוף הכל, דכתיב [שכן נאמר]: "ונתצתם את מזבחותם... ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלהיכם" (שם יב, ג–ד), ומכאן למדו שאסור לשרוף דבר המקודש לה', ולכן עיר כזו שיש בה ואפילו מזוזה אחת אי אפשר לקיים בה דין עיר הנדחת. אמר ר' יונתן: אינו כן, אלא אני ראיתיה שדנוה וישבתי על תילה.

ועוד הערה דומה: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו] בית המנוגע בצרעת לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב בתורה — משום דרוש וקבל שכר. כמאן [כשיטת מי]? — כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא בנגע צרעת עד שיראה הנגע בגודל שתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית שביניהם ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. וקשה לשער שיקרה בדיוק כך.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם ] של ר' אלעזר בר' שמעון שכך הוא דורש? — כתיב [נאמר] בתורה "קיר", וכתיב [ונאמר] באותו פסוק גם "קירת" ("וראה את הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר". ויקרא יד, לז), איזהו קיר שהוא כקירות — הוי אומר זה קרן זוית.

תניא [שנוייה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו "חורבתא סגירתא" ["חורבה מצורעת"], כלומר, מקום שהיה בו בית המנוגע ומשמע שהיה במציאות בית מנוגע. אמר ר' שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו כמקום טמא ואמרו: אבנים מנוגעות מבית המנוגע בנגע צרעת פינו לשם, הרי שהיה במציאות בית המנוגע.

ז משנה היה אחד מהם, מן ההורים, גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש — בנם אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט), "ותפשו בו אביו ואמו", משמע — ולא גדמין, שאינם יכולים לתפוס, "והוציאו אתו" — ולא חגרין, שאינם יכולים ללכת. ועוד נאמר: "ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (שם כ) "ואמרו" — ולא אלמין, "בננו זה" — ולא סומין, שאינם יכולים להראות ולומר "זה", "איננו שמע בקלנו" — ולא חרשין, שאינם שומעים אם קיבל את דבריהם.

לאחר שמביאים אותו כך אל זקני העיר מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו על שגנב. אם חזר וקלקל (חטא) — נדון בעשרים ושלשה דיינים, ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים שלקה בפניהם, שנאמר: "בננו זה" — זהו הבן שלקה כבר פעם אחת בפניכם.

ח גמרא ממשמעות דברי המשנה רוצים לדקדק: שמעת מינה [לומד אתה ממנה], ממשנתנו זו, כי בעינן קרא כדכתיב [צריכים אנו לקיים את דברי הכתוב כפי שנאמר] בדיוק לשונו המצומצם, ולא כפי שאפשר להבין בדרך רחבה יותר שהרי כאן מקפידים על קיומה של כל מלה כאמור! ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן שאני הכא [שונה כאן] שהוא מקרה מיוחד,