תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת את הברייתא שהגונב אדם ומוכרו לאבי הנגנב חייב. אמר ליה [לו]: אני שונה כי ר' שמעון אומר: גונב נפש "מאחיו", כוונתו: עד שיוציאנו מרשות אחיו, וכל עוד הוא ברשותם — פטור. ואת אמרת [ואתה אמרת] שהמוכרו לאביו חייב?! תני [שנה] במקום זה: פטור.

ותוהים: מאי קושיא [מה הקושיה] שמצא רב ששת בכך? דילמא הא [שמא זו] שאמרנו עד שיוציאנו מרשות אחיו כשיטת ר' שמעון היא. הא [זו] הברייתא האומרת שאף אם מוכרו למשפחתו כשיטת רבנן [חכמים] היא?!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, משום שאותה ברייתא היא קטע ממדרש ההלכה לספר דברים, הנקרא "ספרי", שאמר ר' יוחנן: סתם מתניתין [משנתנו] אם לא נאמר בה שם החכם האומרה יש לשער שהיא כשיטת ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) כשיטת ר' יהודה, סתם ספרי (מדרש הלכה לספרי במדבר ודברים) כשיטת ר' שמעון, וכולהו אליבא [וכולם על פי שיטתו] של ר' עקיבא שכל אלה היו תלמידיו. ואם כן אין לשער שמדרש הלכה סתם בספרי יהא מנוגד לדעת ר' שמעון.

א שנינו במשנה מחלוקת ביחס להגונב בנו, שנחלקו בכך חכמים ור' יהודה. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] הפוטרים בגונב את בנו?

אמר אביי, שאמר קרא [הכתוב]: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" (דברים כד, ז), כוונתו: פרט למצוי כבר בידו, וכיון והבן מצוי כבר ביד האב פטור הוא מגניבתו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא מעתה לפי אותה דרך פירוש נאמר שהכתוב "כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם" (שם כב, כב), הכי נמי [כך גם כן] תאמר: "כי ימצא" — פרט למצוי! ואם כן כגון של בית פלוני של משפחה ידועה דשכיחן גבייהו [שמצויות אצלם] נשים נשואות, שלא היו נזהרים בצניעות והיו נשים נשואות לאחרים מצויות בבתים אלה, הכי נמי דפטירי [כך גם כן תאמר שהם פטורים] אם ינאפו?!

אמר ליה [לו] אביי: אנא [אני] שהבאתי ראיה לחכמים — מן הכתוב "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו" (שמות כא, טז) קאמינא [אמרתי], ומשם למדתי שדנים למוות רק מי שנמצא הגנוב רק בפעם זו בידו, יצא זה שהגנוב נמצא תמיד בידו.

אמר רבא: הלכך [על כן] הני מיקרי דרדקי ומתנו רבנן [אותם מלמדי המקרא לתינוקות, והשונים משנה לתלמידי חכמים] אותם תלמידים כמצויין בידן של רבותיהם דמו [נחשבים], ופטירי [ופטורים] ממיתה אם גנבום.

ב שנינו במשנה שמי שגנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. תנן התם [שנינו שם, במשנה אחרת], ר' יהודה אומר: אין לעבדים בושת, ומי שבייש עבד אינו חייב בתשלומי בושת, שאינו בכלל ישראל להתחייב עליו על מה שביישו.

ושאלו שם: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? והסבירו, אמר קרא [הכתוב]: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" (דברים כה, יא), שמשם למדנו תשלום קנס למבייש חבירו. והרי שם נאמר "אחיו", לומר: דין זה הוא רק לגבי מי שיש לו אחוה, שיש לו קשרי משפחה מוכרים בהלכה, יצא עבד שאין לו אחוה שאין קשר חוקי בינו ובין משפחתו.

ורבנן [וחכמים] אומרים שאף עבד יש לו בושת, והם סבורים שאף הוא קרוי "אחיו" כי מכל מקום אחיו הוא במצות, שהרי אף עבד כנעני חייב לקיים מקצת מצוות.

ואילו הכא [כאן], היכי דריש [כיצד דורש] ר' יהודה, שהרי לכאורה הפוכה סברתו כאן, שהרי בגונב חציו עבד וחציו בן חורין מחייב ר' יהודה, והרי שלדעתו נחשב הוא כ"אחיו"?

ומשיבים: סבר [סבור הוא], נאמר כאן "מאחיו" (דברים כד, ז) — הרי זה לאפוקי [להוציא] עבדים, שלדעת ר' יהודה אינם בכלל "אחיו", אם כן מה שנאמר "בני ישראל" (דברים כד, ז) — הרי זה למעוטי [למעט] מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו ישראל. ונאמר "מבני ישראל" — במ' המתפרשת כ־מ' של מיעוט, כלומר, מחלק של בני ישראל, וגם זה למעוטי [למעט] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הוי [הרי זה] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא: אין מיעוט הבא אחר מיעוט אלא לרבות, הרי שיש ריבוי לדעת ר' יהודה, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין נתרבה בכלל זה.

ורבנן [וחכמים] הדרשה "מאחיו" לאפוקי [להוציא] עבדים לא משמע להו [אינה נשמעת, מסתברת, להם], דהא [שהרי] אחיו הוא במצות ועדיין לא למדנו למעט עבד מדין גניבת אדם. ולכן המיעוט הכפול "בני ישראל" "מבני ישראל" אינו מיעוט אחר מיעוט באותו ענין, אלא שני מיעוטים שונים הם: חד [אחד] בא למעוטי [למעט] עבד מדין גניבת אדם, שהרי ודאי שאינו בן ישראל, וחד למעוטי [ואחד למעט] אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

ג ושואלים: אזהרה, מקום שנזכר בו האיסור, לגונב נפש מנין? ר' יאשיה אמר: מ"לא תגנב" שבעשרת הדברות (שמות כ, טו). ר' יוחנן אמר: מ"לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מב). ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] אלא הדעות מצטרפות יחד; מר [חכם זה, ר' יאשיה] קא חשיב [מונה] את הלאו (מצות "לא תעשה") שיש בגניבה, ומר [וחכם זה, ר' יוחנן] קא חשיב [מונה] את הלאו שיש במכירה של אדם גנוב מישראל לעבדות.

דרך אחרת מוצאים בבריתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "לא תגנב" (שמות ב, טו) — בגונב נפשות הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב נפשות, או אינו אלא בגונב ממון? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא דבר הלמד מעניינו, כלומר, למדים מן ההקשר, במה הכתוב מדבר בפסוקים הסמוכים "לא תרצח" וכיוצא בהן — בעבירות שיש בהן דיני נפשות, אף כאן בנפשות.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא) — בגונב ממון הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב ממון, או אינו אלא בגונב נפשות? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא דבר הלמד מענינו. במה הכתוב מדבר בפסוק זה? — בעבירות שבממון, אף כאן בממון.

ד איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: היו עידי גניבה לחוד שהעידו שגנב אדם, ועידי מכירה לחוד, שהעידו על מכירתו, בנפש (כלומר, לענין גניבת נפש, כאמור) שהוזמו ונמצאו שקרנים. חזקיה אמר: אין נהרגין בדין עדים זוממים. ר' יוחנן אמר: נהרגין.

ומסבירים: חזקיה שאמר כשיטת ר' עקיבא, שאמר ככלל שהעדים יכולים להעיד על "דבר" (כאמור: "על פי שני עדים או שלושה עדים יקום דבר". דברים יט, טו) ולא חצי דבר וכיון שהעידה כל קבוצת עדים רק על חצי מעשה, על גניבה בלבד, או על מכירה בלבד, הרי זה נחשב כעדות על חצי דבר. ור' יוחנן אמר: כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים שאומרים] שהעדים מעידים על "דבר", ואפילו על חצי דבר, שאם העדויות שכאן מצטרפות הרי זו עדות שלימה, ולכן אם הוזמו — ייהרגו.

ומעירים: ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סורר ומורה שראוהו זולל וסובא לאחר שכבר העידו בו עדים קודמים שגנב וזלל וסבא ולקה בעדות ראשונה, שאם הוזמו שנהרגין. שעדות אחרונה זו היא עדות נבדלת שנועדה רק להמתת הנאשם, מתוך שיכולים לומר העדים הראשונים: