אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר בהם שנועצו ואמרו זה לזה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא, ד), וכיוונו להרע. "ובדרך חטאים לא עמד" (תהלים א, א) — שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג),

"ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א) — שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, עוסקים במעשי ליצנות ושחוק, שכן נאמר בהם אף בתקופה מאוחרת יותר: "ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו" (שופטים טז, כה).

לאחר שנדרש הפסוק "אשרי האיש" שבתחילת ספר תהלים, מביאים כאן דרשה על פסוק דומה: "אשרי איש ירא [את] ה' במצוותיו חפץ מאד" (תהלים קיב, א), ויש לשאול: וכי אשרי איש ולא אשרי אשה? מדוע מדגיש הכתוב דווקא איש? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כשעודו "איש" — במלוא אונו וכוחו, ולא כשהוא זקן. ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש בתוקף ועוז.

עוד נאמר שם: "במצותיו חפץ מאד" — אמר ר' אלעזר: במצותיו עצמן, ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן [וזהו ששנינו] במשנה במסכת אבות דברי אנטיגנוס איש סוכו, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב (האדון) על מנת לקבל פרס (שכר), אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

א ושבים לדרוש את הפסוק שעסקנו בו מתחילה: "כי אם בתורת ה' חפצו" (תהלים א, ב), אמר רב: אין אדם לומד תורה אלא ממקום בתורה שבו לבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו", בתורה שבה הוא חפץ ללמוד.

מסופר, לוי ור' שמעון ברבי (בנו של רבי) יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבי, וקא פסקי סידרא [והיו לומדים בסדרי המקרא], סליק ספרא [נסתיים הספר] שלמדו, והיו צריכים להתחיל אחר, לוי אמר: לייתו [לן] [יביאו לנו] ספר משלי ללמוד בו, ר' שמעון ברבי אמר: לייתו [לן] תילים [יביאו לנו ספר תהלים], כפייה ללוי ואייתו תילים [כפה אותו ר' שמעון את לוי והביאו ספר תהלים]. כי מטו הכא [כאשר הגיעו לכאן] לפסוק: "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש [פירש] רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי: רבי, נתת לנו (כלומר: לי) רשות לעמוד ולצאת, מתוך דבריך אלו, שהרי אני חפץ ללמוד בספר משלי ולא בספר תהלים.

ועוד בדרשת פסוק זה, אמר ר' אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורה — הקדוש ברוך הוא עושה לו את חפציו (רצונו), שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו", מי שעוסק בתורת ה' — ה' עושה לו חפצו. וכדברי רבי לעיל גם אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". ועוד

אמר רבא בדרשה על אותו הפסוק: בתחילה נקראת התורה על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף היא נקראת על שמו של הלומד בה, שנאמר בתחילה: "בתורת ה' חפצו", ובהמשך — "ובתורתו יהגה יומם ולילה", נמצא שעל ידי שהוגה בה נקראת התורה תורתו של הלומד.

ועוד אמר רבא בדרשת פסוק זה: לעולם ילמד אדם תורה ירבה בידיעתה, ואחר כך יהגה יעיין ויתעמק בה, שנאמר בתחילה: "בתורת ה' חפצו", שלומד את התורה כמות שהיא, והדר [ואחר כך] נאמר "ובתורתו יהגה", יעיין.

ועוד אמר רבא בדרך לימוד התורה: לעולם ליגריס איניש [יגרוס אדם], יחזור על משנתו, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר [ואף על פי שהוא שוכח, ואף על פי שאינו יודע מה הוא אומר], שנאמר על לימוד התורה: "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת" (תהלים קיט, כ), "גרסה" כתיב [נאמר], ולא כתיב [נאמר] "טחנה", שאפילו גריסה בלבד (כעין טחינה גסה) גם היא דבר טוב שהנפש רוצה וצריכה לו.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה] בין מקראות, כתיב [נאמר] על התורה שהיא קוראת לו לאדם "על גפי מרומי קרת" (משלי ט, ג), וכתיב [ונאמר]: "על כסא מרומי קרת" (משלי ט, יד)! ומסביר: בתחלה לומד התורה הריהו על גפי שנמצא כאילו על הכנפיים, בצד, ולבסוף, כאשר הוא מתקדם בלימודו, הריהו על כסא, במקום מיושב ומכובד.

ועוד סתירה דומה: כתיב [נאמר] על התורה שהיא "בראש מרומים" (משלי ח, ב), וכתיב [ונאמר] בה שהיא "עלי דרך" (משלי ח, ב)! ומסבירים: בתחלה לומד אדם בראש מרומים במקום נסתר, ולבסוף מגיע לכך שהוא אומר את הדברים עלי דרך בפרסום.

עולא רמי [השליך, הראה סתירה], בין מקראות, כתיב [נאמר] במקום אחד "שתה מים מבורך" (משלי ה, טו), וכתיב [ונאמר] אחרי כן: "ונוזלים מתוך בארך" (משלי ה, טו)! והסביר: בתחלה שתה מבורך שבבור יש מים מכונסים ממקום אחר, שתחילה לומד את הקיים והידוע, ולבסוף "ונוזלים מתוך בארך" שהתורה תהיה נובעת ממנו, ויחדש בה דברים שלא שמע.

ועוד בעניין לימוד תורה, אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" (משלי יג, יא)? אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות ("מהבל" כמו "מחבל") שלומד הרבה, ואינו חוזר ואינו זוכר — הרי הוא מתמעט, ואם קובץ על יד שלומד מעט מעט, וחוזר כל פעם על מה שלמד — ירבה ויתגדל בה.

אמר רבא: ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה [יודעים חכמים את הדבר הזה ועוברים עליו]. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבידתה [אני עשיתי זאת] ואכן נשאר קיים בידי.

אמר רב שיזבי משמיה [משמו] של ר' אלעזר בן עזריה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כג)? לא יחיה ולא יאריך ימים ("יחרוך" כעין נוטריקון של "יחיה" ו"יאריך") צייד הרמאי כלומר, מי שמראה עצמו כלומד הרבה, וכל זה רק כדי להראות לאחרים.

ורב ששת אמר: הכוונה בפסוק זה הפוכה היא, שצייד הרמאי יחרוך צידו, צייד הנוהג בערמה יגרום לצידו שלא יוכל עוד לברוח ממנו. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בהסבר הפסוק על דרך זו: משל לאדם שצד צפרין (ציפורים), אם משבר כנפיה של ראשונה שהוא צד שלא תוכל לעוף ממנו — כולם כל הציפורים שהוא צד מתקיימות בידו, ואם לאו [לא] — אין מתקיימות בידו, וכשתופס את השניה הראשונה פורחת. וכן בדברים שלומד.

ב נאמר בהמשך הפסוק שנדרש לעיל: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, ב), אמרי דבי [אמרו החכמים של בית] ר' ינאי: כעץ שתול שנעקר ממקומו הראשון ונשתל במקום אחר, ולא כעץ נטוע הנשאר קבוע במקומו. לומר שכל הלומד תורה מרב אחד — אינו רואה סימן ברכה לעולם, אלא צריך ללמוד תורה מאנשים שונים, שעל ידי כך תרבה חכמתו.

ובעניין זה אמר להו [להם] רב חסדא לרבנן [לחכמים]: בעינא דאימא לכו מלתא, ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו [רצוני לומר לכם דבר, ואני מפחד שתעזבו אותי ותלכו], ומהו הדבר? כל הלומד תורה מרב אחד — אינו רואה סימן ברכה לעולם, ומסופר כי כששמעו זאת חכמים אכן שבקוהו ואזול קמיה [עזבוהו והלכו ללמוד לפני] רבא. אמר להו [להם] רב חסדא לחכמים: הני מילי סברא [דברים אלה שאמרתי הינם לעניין סברה] שלשם חידוד הסברה ראוי להתבונן ולהקשיב לשיטות שונות מפי אנשים שונים, אבל גמרא [עיקר הלימוד, הגרסה] — מרב אחד עדיף, כי היכי [כדי]