משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו.

ומוסיפים: אף במקום שאמרו שמותר להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא (הגוי) מכניס לתוכו עבודה זרה, והדבר אסור, שנאמר: "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), והרי ביתו של ישראל הוא. ועוד אמרו בענין דומה, ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו של המשכיר, והרואים סבורים שהוא עצמו משתמש בו בשבת.

א גמרא ומבררים את משנתנו: מאי [מה] טעם נקטה המשנה בלשון "אין צריך לומר שדות"? מדוע דין שדות ברור יותר מדין בתים? אילימא [אם תאמר] משום דאית [שיש] בה בשדה רגיל תרתי [שני דברים]: חדא [אחת], שהוא נותן להם חניית קרקע; וחדא, דקא מפקע לה [ואחת, שהוא מפקיע אותה] את הקרקע ממעשר;

אי הכי [אם כך], בתים נמי איכא תרתי [גם כן יש שניים]: חדא [אחת], חניית קרקע; וחדא, דקא מפקע לה [ואחת, שהוא מפקיע אותה] ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר בבית הוא, ואינה חובת הבית לעצמו, ולכן בבית שאין ישראל דר בו ממילא אין שייכת מצות מזוזה, ואין השכרת הבית לגוי מפקיעתו ממצות מזוזה.

עוד שנינו: בסוריא משכירין בתים וכו', ושואלים: מאי שנא [מה שונה] מכירה שלא ימכור בתים שם? גזירה משום מכירה של בתים בארץ ישראל; אי הכי [אם כך], משכירות נמי [גם כן] נגזור, שלא ישכירו להם בתים בסוריא, מחשש השכרת בתים בארץ ישראל! ומשיבים: השכרת בתים בארץ ישראל היא גופה [עצמה] אינה אלא גזרה שמא יבוא למכור, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזרה לגזרה, שיהא כן גם בסוריא?

ומקשים: והא [והרי] שכירות שדה שבסוריא, שגם היא גזרה לגזרה היא, שהרי שכירות שדה גם בארץ ישראל היא רק גזירה, ונמצא שיש פה גזירה לגזירה, ובכל זאת קא גזרינן [אנו גוזרים]! ומשיבים: לדעת ר' מאיר יש להבין אחרת את עצם איסור מכירת בתים ושדות בסוריא, התם [שם] בסוריא לאו [לא] גזרה הוא משום ארץ ישראל, אלא איסור לעצמו, קסבר [סבור הוא] ר' מאיר: כיבוש יחיד שמיה [שמו נקרא, נחשב] כיבוש, שכאשר כבש דוד המלך את סוריה — על ידי כיבושו זה נתקדשה בקדושת ארץ ישראל, ולכן

שדה דאית ביה תרתי [שיש בו שני נימוקים] לאיסור, משום "לא תחנם" ומשום הפקעת מעשר — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] גם שכירות, כמו ארץ ישראל. בתים דלית בהו תרתי [שאין בהם שני נימוקים] — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

ועוד שנינו כי לדעת ר' מאיר בחוצה לארץ מוכרים להם בתים, ומשכירים להם שדות אבל לא מוכרים. ומסבירים: שדה דאית ביה תרתי [שיש בו שני טעמים לאיסור] בארץ ישראל — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא למכור אף בחוצה לארץ, בתים דלית בהו תרתי [שאין בהם שני נימוקים] — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא למכור.

ועוד שנינו במשנה, ר' יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם]? שדות דאית בהו תרתי [שיש בהם שני נימוקים] — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא להשכיר, בתים דלית בהו תרתי [שאין בהם שני נימוקים] — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

ועוד שנינו כי לשיטתו של ר' יוסי, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירים שדות, אבל לא מוכרים. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם]? קסבר [סבור הוא]: כיבוש יחיד לא שמיה [אין שמו] כיבוש, ולכן אין בה איסור "לא תחנם" ולא הפקעה ממעשר, ושדה דאית בה תרתי [שיש בו שנים טעמים לאיסור] בארץ ישראל — גזרו בה רבנן [חכמים] שלא למכור אף בסוריא, בתים דלית בהו תרתי [שאין בהם שני נימוקים] — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

"ובחוצה לארץ מוכרין בתים ושדות". מאי טעמא [מה הטעם]? כיון דמרחק [שמרוחק] המקום מארץ ישראל, ששם עיקר האיסור — לא גזרינן [אין אנו גוזרים] כלל כמו שגזרו בסוריא.

ובמסקנת ההלכה בעניין זה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי שמותר למכור בתים לגוי בחוצה לארץ. אמר רב יוסף: ובלבד שלא יעשנה שכונה של גוים. וכמה היא שכונה? תנא [שנה החכם]: אין שכונה פחותה משלשה בני אדם.

ושואלים: ולחוש [ונחשוש] דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד גוי [שמא הולך ישראל זה ומוכר לגוי אחד], ואזיל היאך ומזבין לה לתרי [והולך האחר ומוכר לשניים] ונמצא שיהיו שם שלושה גוים, ונעשתה שכונה! אמר אביי: על "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) מפקדינן [אנו מצווים], על "לפני" של "לפני" לא מפקדינן [אין אנו מצווים] כלומר, אנו מצווים רק כאשר המוכר גורם מכשול באופן ישיר, אבל אם זה דבר שנעשה בעקיפין אין בו איסור.

ב שנינו במשנה שאף במקום שאמרו והתירו להשכיר לגוי, לא לבית דירה אמרו. ומעירים: מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי [מכאן שיש מקום שאין משכירים] דירות כלל.