איחלופי [החלפה] ביין שלו — כיון דאיכא [שיש] חותם אחד לא טרח [אינו טורח] ומזייף

תנו רבנן [שנו חכמים]: יין מבושל ואלונתית של גוים — אסורין בהנאה, משום שתחילתם יין, אלונתית כברייתא [כבריאתה מתחילתה] שעשה אותה ישראל — מותרת, למרות שהיא עתה בידי גוי. ומסבירים: ואיזו היא אלונתית? כדתנן גבי [כמו ששנויה בברייתא אצל] שבת, ששנינו שם: עושין בשבת אנומלין ואין עושין בה אלונתית, ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונתית? אנומלין הוא משקה שיש בו תערובת יין ודבש ופלפלין, והריהו משקה כשאר משקים. אלונתית הוא משקה מעורב מיין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא [שעושים לבית מרחץ] כדי לשתותו אחרי הרחצה, וכיון שהוא עשוי לרפואה אין עושים אותו בשבת.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: יין מזוג במים מותר בשתיה אם הניחו מגולה, ואין בו משום גילוי אין לחשוש שנחש שתה ממנו והטיל בו ארס. יין מבושל אין בו איסור משום ניסוך, משום שאין הגויים מנסכים אותו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: יין מבושל, האם יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, שהעיד ר' יעקב בר אידי על יין מבושל שאין בו משום גילוי.

ועוד מסופר, ר' ינאי בר ישמעאל חלש על לגביה [חלה נכנס אליו] ר' ישמעאל בן זירוד ורבנן [וחכמים] לשיולי ביה [לשאול בו בשלומו]. יתבי וקא מבעיא להו [יושבים היו ונשאלה להם השאלה]: יין מבושל, האם יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? אמר להו [להם] ר' ישמעאל בן זירוד: הכי [כך] אמר ר' שמעון בן לקיש משום גברא רבה [משמו של אדם גדול], ומנו [ומיהו] אדם גדול זה? ר' חייא: יין מבושל אין בו משום גילוי. אמרו ליה [לו] החכמים לר' ינאי בר ישמעאל: נסמוך [האם אפשר לסמוך] על דבר זה שיש בו סכנה? מחוי להו [הראה להם] ר' ינאי בר ישמעאל בתנועה: עלי ועל צוארי כלומר, בוודאי אפשר לסמוך על כך.

ובענין חשש ניסוך מסופר, שמואל ומכרו הגוי אבלט הוו יתבי [היו יושבים יחד], אייתו לקמייהו חמרא מבשלא [הביאו לפניהם יין מבושל], משכיה לידיה [משך אבלט את ידו] שלא רצה לנגוע ביין כדי שלא יאסרנו על שמואל, אמר ליה [לו] שמואל, הרי אמרו: יין מבושל אין בו משום יין נסך.

ושוב בענין גילוי של יין מבושן מסופר, אמתיה [שפחתו] של ר' חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא [נגלה לה יין מבושל], אתיא לקמיה [באה לפני] ר' חייא לשאול מה לעשות ביין, אמר לה, הרי אמרו חכמים: יין מבושל אין בו משום גילוי. ובעניין יין מזוג מסופר, שמעיה [שמשו] של רב אדא בר אהבה איגלי ליה חמרא מזיגא [התגלה לו יין מזוג], אמר ליה [לו] רב אדא, הרי אמרו: יין מזוג אין בו משום גילוי.

אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא ביין דמזיג טובא [שהוא מזוג הרבה במים], אבל מזיג ולא מזיג שתי [מזוג ולא מזוג כראוי, עדיין שותה הנחש]. ושואלים: ומזיג ולא מזיג מי שתי [ומזוג ואינו מזוג האם הוא שותה]? והא [והרי] רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא והוה נקיט חמרא בהדיה [היה הולך בספינה והיה מחזיק יין עימו], וחזייה לההוא חיויא דצרי ואתי [וראה נחש אחד שהוא זוחל ובא] שרצה לשתות מן היין, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: סמי עיניה דדין [עור את עיניו של זה] כלומר, עשה דבר שיסתלק הנחש, שקיל קלי מיא שדא ביה [נטל מעט מים והטיל בו ביין], וסר לאחוריה [והלך הנחש לאחוריו]!

ומשיבים: מכאן אין הוכחה שהנחש אינו שותה ממנו, אלא אחייא מסר נפשיה, אמזיגא לא מסר נפשיה [על יין חי מוסר הנחש את עצמו והולך לשתותו גם כאשר יש שם אנשים, ואילו על יין מזוג אינו מוסר את עצמו], ולכן הלך משם.

ושואלים: ואמזיגא לא מסר נפשיה [ועל יין מזוג אינו מוסר את נפשו]? והא [והרי] ר' ינאי הוה [היה] במקום הנקרא בי עכבורי, ואמרי ליה [ויש אומרים]: זה בר הדיא הוה [שהיה] במקום הקרוי בי עכבורי, הוו יתבי והוו קא שתו חמרא מזיגא [היו יושבים והיו שותים יין מזוג], פש להו חמרא בכובא וצרונהי בפרונקא [נשאר להם יין בכלי וצררו אותו את פי הכלי בסמרטוט], וחזיא לההוא חיויא דשקיל מיא ורמא בכובא עד דמלא בכובא, וסליק חמרא עילויה פרונקא ושתי [וראה נחש אחד שלקח מים והטיל בכלי עד שהתמלא הכלי, ועלה היין מעל הסמרטוט ושתה אותו] הנחש, למרות שהיו שם אנשים!

אמרי [אומרים]: דמזיג איהו שתי [היין שהוא עצמו מוזג שותה הנחש], דמזיגי אחריני לא שתי [שמוזגים אחרים, בני אדם, אינו שותה] יין.

אמר רב אשי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב משרשיא: פירוקא לסכנתא [עושים תירוצים כאלה לדבר שיש בו משום סכנה]? שמא אין התירוץ נכון! ובסיכום ההלכה בענין זה, אמר רבא, הלכתא [הלכה היא]: יין מזוג — יש בו משום גילוי ויש בו גם משום יין נסך, יין מבושל — אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך.

ובענין גילוי של מים מסופר, שמעיה [שמשו] של רב חלקיה בר טובי איגליא ההוא קיסתא דמיא והוה ניים גבה [נגלתה לו חבית אחת של מים שהיה ישן לידה], אתא לגביה [בא לפני] רב חלקיה בר טובי ושאל מה לעשות, אמר ליה [לו] הרי אמרו: אימת האדם הישן עליהן על הנחשים, ואין לחשוש שניגשו אל החבית. ומוסיפים: והני מילי ביממא [ודברים אלה אמורים דווקא ביום], אבל בליליא [בלילה] — לא, שאינם מפחדים. ודוחים: ולא היא אינו כן, אלא לא שנא ביממא ולא שנא בליליא [אינו שונה ביום ואינו שונה בלילה] אימת ישן עליהן לא אמרינן [אין אנו אומרים], וכשהאדם ישן הנחש עשוי לבוא ולשתות.

מסופר, רב לא שתי מבי ארמאה [היה שותה אפילו מים מבית גוי], אמר: לא זהירי [אין הם נזהרים] בגילוי, ולכן יש לחשוש שמא נחש שתה ממנו. מבי ארמלתא שתי [מבית אלמנה היה שותה], אמר: סירכא דגברא נקיטא [את הרגלו של בעלה היא מחזיקה] ולכן היא נזהרת מגילוי.

שמואל לא שתי מיא מבי ארמלתא [היה שותה מים מבית אלמנה], אמר: לית לה אימתא דגברא ולא מיכסיא מיא [אין לה אימת בעלה ואינה מכסה את המים], אבל מבי ארמאה שתי [מבית גוי היה שותה], וטעמו היה: נהי דאגילויא לא קפדי, אמנקרותא מיהא קפדי [אם אמנם על גילוי אינם מקפידים, אבל על נקיון הם מקפידים], ולכן אינם מניחים את המים בלתי מכוסים. איכא דאמרי [יש שאומרים]: רב לא שתי מיא מבי ארמאה [היה שותה מים מבית גוי], אבל מבי ארמלתא שתי [מבית אלמנה היה שותה]. שמואל לא שתי מיא, [היה שותה מים], לא מבי ארמאה [מבית הגוי] ולא מבי ארמלתא [מבית אלמנה].

אמר ר' יהושע בן לוי: שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי שאין לחשוש שהנחש שתה מהם והטיל בהם ארס, ואלו הן: חד כלומר חריף, מר, מתוק. ומסבירים: חד מהו? טילא חריפא דמצרי זיקי [יין חריף שבוקע את הנאד] מרוב חריפותו, מר — הוא ירנקא, שיש לו טעם מר, מתוק — הוא יין מתוק מאד הקרוי חוליא. ולהסבר זה מדובר ביינות גרועים. ואילו רב חמא מתני לעילויא [היה שונה את רשימת היינות האלה ביינות משובחים]. אלו הם: חד — הוא חמר [יין] ופלפלין מעורבים, מר — הוא אפסינתין ששמים בו לענה כדי לבשמו, מתוק — הוא מי בארג משקה משובח, וכולם אין הנחש שותה מהם.

אמר ר' שמעון בן לקיש: קרינא אין בו משום גילוי. ושואלים: מאי [מהו] קרינא? אמר ר' אבהו: חמרא חליא דאתי מעסיא [יין מתוק שבא ממדינת אסיה]. אמר רבא: ובמקומו יש בו משום גילוי. מאי טעמא [מה הטעם]? חמר [יין] מדינה הוא, והנחשים רגילים בו. אמר רבא: האי חמרא דאקרים [יין שהחמיץ], עד תלתא יומי [שלושה ימים] לקלקולו — יש בו משום גילוי, ויש לחשוש בו משום יין נסך,