שבא הנחש על חוה כשפתה אותה לאכול מעץ הדעת הטיל בה זוהמא, וזוהמה זו נשארה קיימת בכל בני האדם, אלא ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן, ואילו גוים כיון שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן. אמר ליה [לו] ר' אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: גרים מאי [מה]? כיצד תסביר את ביטול זוהמתן? אמר ליה [לו] רב אשי: אף על גב דאינהו [אף על פי שהם עצמם] לא הוו [היו] בהר סיני מכל מקום מזלייהו הוו [מזלם היה]. דכתיב [שנאמר]: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג–יד) — להביא את הגרים.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אבא בר כהנא שאמר: עד שלשה דורות לא פסקה אותה זוהמא מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, שלא היה הגון. יצחק הוליד את עשו, ורק יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי, הרי שהוא סבור שפסקה זוהמה מאבות האומה עוד לפני מעמד הר סיני.

א משנה שובר אדם בשבת את החבית כדי לאכול הימנה גרוגרות (תאנים יבשות) ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של חבית כדי להוציא ממנה את היין, אלא מורידים את המגופה כולה, שעל ידי כך אינו יוצר פתח חדש, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים מתירין, ואולם אף הם הגבילו את הדבר אמרו שלא יקבנה למגופת החבית מצדה. ואם היתה נקובה כבר, מכל מקום לא יתן עליה שעוה לסתום את הנקב, מפני שבשעת נתינת השעוה הוא ממרח ועושה מלאכה אסורה של הממחק. אמר ר' יהודה: מעשה כעין זה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בעיר ערב, ואמר: חוששני לו שמא נתחייב על ידי כך בקרבן חטאת .

ב גמרא אמר ר' אושעיא: לא שנו שמותר לשבור את החבית אלא כשהיו התאנים דרוסות ודבוקות זו לזו בחזקה, שכיון שמותר לו לקחת כלי לחתוך ולהפריד את התאנים הדבוקות, אף מותר לו להשתמש בכלי זה בשבירת החבית, אבל אם היו התאנים מפורדות — לא, שאסור לו לטלטל כלי לצורך פתיחת החבית בלבד. ושואלים: וכי מפורדות אסור לפתוח?

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם את החבית של יין ומתיז ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש משום טלטול ומשום יצירת כלי, והרי שמותר לטלטל בשבת כלי רק לצורך פתיחת החבית! ומתרצים לשיטת ר' אושעיא: הברייתא ההיא של רבן שמעון בן גמליאל כשיטת רבנן [חכמים ] היא, ואילו מתניתין [משנתנו] לשיטת ר' נחמיה היא, שאמר שאסור לטלטל כל כלי בשבת אלא לצורכי מלאכתו המיוחדת לו בלבד.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' אושעיא לאוקמי מתניתין [להעמיד את משנתנו] כדעת היחיד של ר' נחמיה ובתאנים דרוסות דווקא? לוקמה [שיעמידנה] אף במפורדות ורבנן [וכשיטת חכמים]! אמר רבא, מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]: מאי איריא דתני [מה שייך דווקא ששנה] "גרוגרות"? ליתני [שישנה] "פירות" סתם! אלא שמע מינה [למד ממנה] שדיבר בגרוגרות דרוסות דווקא, משום שלצורכן מותר לו לטלטל כלי ואגב כך גם לפתוח בו את החבית.

ג תניא חדא: [שנויה ברייתא אחת]: חותלות (סלים קלועים וסגורים) של גרוגרות ושל תמרים — מתיר בשבת את קשר הסל, ומפקיע (פותח את הקליעה), וחותך. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, והרי זו סתירה בין הברייתות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זו] הברייתא המתירה — כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואילו הא [זו] הברייתא האוסרת — לשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' נחמיה אומר: אפילו תרווד (כף גדולה) ואפילו טלית, ואפילו סכין — אין ניטלין בשבת אלא לצורך תשמישן המיוחד להם, ואסור לטלטל סכין כדי לחתוך את חותלות הפירות.

בעו מיניה [שאלו ממנו] התלמידים מרב ששת: מהו הדין לענין ההיתר למיברז חביתא בבורטיא בשבתא [לנקוב חבית ברומח בשבת], האם לפיתחא קמיכוין, ואסיר [לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור], או דילמא [שמא]: להראות עין יפה קמיכוין, ושרי [הוא מתכוין, ומותר]? אמר להו [להם] רב ששת: לפיתחא קא מכוין, ואסיר [לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם בשבת חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף, ומדוע אם כן אסר רב ששת לפתוח חבית אחרת ברומח? ענה להם: התם שעל יד כך מקלקל את החבית, ודאי לעין יפה קמיכוין [הוא מתכוון], ומראה שהוא שובר חבית במיוחד עבור אורחים אלה, ואולם הכא בנקיבת חבית אחרת ברומח — אם איתא [יש] מקום לומר שלעין יפה קמיכוין [הוא מתכוין] אם כן לפתוחי מיפתח [שיפתח] את מגופתה, ומאחר שרק נוקבה אינו מראה בכך רוחב לב, אלא כוונתו לעשות חור קטן דווקא.

ד שנינו במשנה שלדעת ר' יהודה אין נוקבין מגופה של חבית בשבת וחכמים מתירים. אמר רב הונא: מחלוקת זו היא רק באופן שרוצה לעשות נקב למעלה, בראש המגופה, אבל אם רוצה לעשות נקב מן הצד — לדברי הכל אסור, שכן דרך לנקוב לפעמים חבית מתחת למגופה באופן זה. והינו דקתני [וזהו ששנינו]: "לא יקבנה מצדה". ואילו רב חסדא אמר: מחלוקת זו היא באופן שרוצה לעשות את הנקב מן הצד, אבל כאשר רוצה לעשות אותו על גבה — לדברי הכל מותר. והא דקתני [וזו ששנינו] "לא יקבנה מצדה" — התם [שם] מדובר בנוקב בגופה של החבית עצמה ולא במגופה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא]: אין נוקבין נקב חדש בשבת בכל כלי, ואם בא להוסיף ולהרחיב נקב ישן — מוסיף. ויש אומרים: אף אין מוסיפין. ושוין כולם בדעתם, ואף האוסרים מודים שנוקבין נקב ישן שנסתם אפילו לכתחילה. ולשיטת התנא קמא [הראשון] שואלים: מאי שנא [במה שונה] נקיבת נקב ישן שנסתם שמותר מנקב חדש שלא הותר לעשותו — משום דקא [שבכך הוא] מתקן פיתחא [פתח], ואולם אם כן הרי באוסופי נמי קא [בהוספת והגדלת נקב הרי גם כן הוא] מתקן פיתחא [פתח]!

אמר רבה: לאמיתו של דבר אף עשיית הנקב הראשונה אינה אסורה, כי דבר תורה — כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כדוגמת נקב שבחבית שאינו עשוי אלא להוציא — אינו פתח, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שלא לעשות נקב בכלי משום שדומה הדבר לנקב בלול של תרנגולין, ונקב זה שבלול אסור מן התורה שהוא פתח גמור העשוי להכניס ולהוציא, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא [שעשוי להכניס אויר ולהוציא חום]. ולכן אף שנינו שאם בא להוסיף ולהרחיב נקב קיים — מוסיף, שאין מקום לגזור כאן משום לול, שכן אוסופי [להוסיף] ודאי בלול של תרנגולים — לא אתי לאוסופי [יבוא להוסיף]