המנער טליתו בשבת מן האבק שדבק בה — חייב חטאת משום מכבס. ומגבילים את הדין הזה: ולא אמרן [אמרנו] דין זה אלא בחדתי [בבבגדים חדשים], אבל בעתיקי — לית לן [בישנים — אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [אמרנו] אלא באוכמי [בבגדים שחורים], אבל בחיורי וסומקי — לית לן [בלבנים ואדומים — אין לנו] בה איסור לנער את האבק מעליהם, והוא דווקא באופן דקפיד עלייהו [שמקפיד עליהם לנקותם], שאם אינו מקפיד — אין בכך ליבון כלל.

ומסופר כי עולא איקלע [הזדמן] לפומבדיתא, ושם חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו [ראה חכמים שמנערים את גלימותיהם] אמר: קמחללין רבנן שבתא [מחללים החכמים את השבת] אמר להו [להם] רב יהודה לאותם החכמים: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי [נערו לו בפניו את בגדיכם, אנחנו איננו מקפידים בדבר כלל].

ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף. אמר ליה [לו] רב יוסף: הב [תן] לי כומתאי [את כובעי]. חזא דאיכא טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה [ראה אביי שיש טל עליו, והיה מהסס לתת אותו לו], שחשש שבניעור הטל יש חשש כיבוס. אמר ליה [לו] רב יוסף: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי [נער והשלך, אנחנו איננו מקפידים בדבר].

א אמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא בטלית מקופלת כשהיא מונחת לו על כתיפו בשבת — חייב חטאת משום נושא משא בשבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת — חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכן של מוכרין לצאת כך.

וכן חנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו שהוא הבגד שמתעטף בו — חייב חטאת. ולא חנוני בלבד אמרו שחייב אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכו של חנוני לצאת כך. והרטנין (הרצים) יוצאין בשבת בסודרין שעל כתיפן, שכך דרך לבישתם. ולא רטנין בלבד אמרו שמותרים לצאת כך אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך.

אמר ר' יהודה: מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא (חוט) מן הסודר היתה כרוכה לו באצבעו שלא יפול הסודר מעליו כיון שהוא קשור בו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו: מותר לצאת בסודר אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. וכן דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה [משמו] של רב חסדא: הלכה היא שיכול לצאת בסודר שעל כתיפו בשבת אף על פי שאין נימא (חוט) מהסודר כרוכה לו באצבעותיו.

ב עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] אסי בר היני, בעו מיניה [שאלו אותו] בני הבית: מהו הדין, האם מותר לעשות מרזב בבגדו בשבת? אמר להו [להם] עולא, הכי [כך] אמר ר' אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. ושואלים: מאי [מהו] מרזב זה? אמר ר' זירא: כיסי בבלייתא [כיסים בבליים], שנהגו להרים את שולי הטלית התחתונים ולקשרם על הכתפים עד שנוצרים כעין כיסים צמודים לבגד.

ומסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' זירא. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר זירא: הכי מאי [כך, באופן כזה, שהראה לו קיפול מסויים ושאל: מהו], האם מותר לעשות כן בשבת? אמר ליה [לו]: אסור. חזר והראה לו דרך קיפול אחרת, ושאל: והכי מאי [וכך מה הדין]? אמר ליה [לו]: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא [נקוט, החזק כלל זה] בידך: כל קיפול שהוא עושה אדעתא דלכנופי [על דעת לאסוף] את בגדו מן הקרקע — אסור, וכל אדעתא [שעל דעת] להתנאות בקיפול זה — שרי [מותר]. כי הא [כמו זה] שרב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתנאה בסדינו הוה [היה] ומקפל שוליו לנוי על כתפיו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין לו על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר: וכי בזו לא חייב ר' מאיר חטאת? אמר ליה [לו] רבי: וכי דקדק ר' מאיר עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: לא יהושע בן זירוז הוה [היה] זה אלא יהושע בן כפוסאי היה, חתנו של ר' עקיבא, והוא אמר: וכי בכגון זו לא חייב ר' עקיבא חטאת? אמר לו רבי: וכי דקדק ר' עקיבא עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר רב יהודה אמר: לא כך היה המעשה, ולא לבש רבי עצמו טלית מקופלת על כתיפיו בשבת, אלא "נשאל רבי "איתמר [נאמר], שבאה שאלה כזו בפני רבי, ורצה להתיר עד שהעידו בפניו משום גדולי הדור שיש חשש איסור בדבר.

ג משנה הרוחץ בשבת במי מערה (מי מקוה שבמערה) ובמי טבריא (טבריה) ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות (מגבות) — לא יביאם בידו, שמא ישכח ויסחט מהן את המים. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת את פניהם, ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן ואף שהמגבת רטובה מאד, מכל מקום כיון שרבים הם הרי הם מזכירים זה לזה איסור שבת ואינם סוחטים.

אגב הזכרת מי טבריה, דנים בדיני מרחץ ורפואה בשבת. סכין בשמן וממשמשין ביד את הגוף, אבל לא מתעמלין בכח כדי להזיע ולהתרפא. ולא מתגררין מן השמן במגררת. וכן אין יורדין בשבת לקורדימא (נהר טובעני מלא בוץ), ואין עושין אפיקטויזין (אמצעי הקאה), ואין מעצבין את התינוק הקטן ליישר את עצמותיו, ואין מחזירין את השבר למקומו, ומי שנפרקה (נקעה) ידו ורגלו לא יטרפם (ישים אותם במים וינענעם) בצונן, שהוא דרך רפואה, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא.

ד גמרא קתני [שנה] התנא במשנה מי מערה דומיא [בדומה] למי טבריא, וכוונתו: מה מי טבריא מים חמין הם — אף מי מערה חמין הם בדווקא. ומדקדקים בלשון המשנה שנאמר בה "הרוחץ" ומשמעו: דיעבד — אין [כן], שאם רחץ הריהו מסתפג אפילו בעשר מגבות (אלונטיאות), ואולם לרחוץ לכתחילה — לא ירחץ. שאם היתה הכוונה במשנה להתיר רחיצה זו לכתחילה היה עליה לנסח את המשפט כך: "רוחץ אדם במי מערה"! ומכלל הדברים אתה למד