זר שאינו אוכל בקדשי קדשים — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה לבעל מום שיש בו צד חומרה, שכן עשה בו קרב כמקריב שאף קרבן בעל מום פסול כדרך שפוסל בכהן!

ואומרים: אם כן טמא יוכיח, שאינו שייך בקרבן אלא רק במקריב, ומחלל. ודוחים: מה לטמא שיש בו חומרה אחרת, שכן מטמא אחרים!

ומשיבים: בעל מום יוכיח שאינו פוסל אחרים. וחזר הדין מבעל מום לטמא, ואפשר ללמוד משניהם: לא ראי (הרי) זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעשות עבודה, ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר, ולפיכך אם עבד חילל.

ושואלים: ובאמת, מנלן [מנין לנו] שהזר מוזהר שלא לעבוד? אי [אם] אתה אומר שלומדים דבר זה מהפסוק "וינזרו" (ויקרא כב, ב), ואתה מפרש שיש שם איסור לזרים לעבוד (כמבואר בעמוד הקודם), אם כן אין צורך בקל וחומר לומר שהוא מחלל עבודה, שהרי חילול בגופיה כתיב ביה [בגופו כתוב בו] "ולא יחללו"! אלא יש לומר כי למדים דבר זה מ"ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ד).

ומקשים: את הלימוד מבעל מום וטמא איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה להצד השוה שבהן שכן שניהם, בעל מום וטמא, לא הותרו בבמה משנכנסו ישראל לארץ ולא היה משכן קבוע, והותר אז להקריב בבמה. מה שאין כן בזר המותר בבמה!

ואומרים: לא תימא [אל תאמר] טמא יוכיח יחד עם בעל מום, אלא אימא [אמור]: אונן יוכיח, שגם הוא הוזהר שלא לעבוד, ומחלל את העבודה. ודוחים: מה לאונן שכן אסור באכילת מעשר שני ולא רק בעבודה, כזר! ומשיבים: [בעל מום] יוכיח שמותר במעשר.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין כו' שלא לעבוד ואם עבדו חיללו — אף זר שהוזהר כמותם, אם עבד — חילל.

ומקשים: הכא נמי לפרוך [כאן גם כן נקשה]: מה להצד השוה שבהן בבעל מום ואונן שכן לא הותרו בבמה! מתקיף לה [מקשה על כך] רב סמא בריה [בנו] של רבא: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שאונן אסור בבמה? דלמא שרי [שמא מותר] בבמה!

רב משרשיא אמר מקור אחר לדינו של זר: אתיא [נלמד הדבר] בקל וחומר מפסול של כהן העובד כשהוא יושב: מה יושב שאוכל קדשים, אם עבד כשהוא יושב — חילל, זר שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?

ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות לפי שהעדים צריכים לעמוד בשעה שמעידים, ונמצא שיש ביושב צד חומרה! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, כי תלמיד חכם שבא להעיד — מותר להושיב אותו.

ומקשים: על כל פנים יש ביושב חומרה, מה לשם יושב לעיקר דינו שכן באופן עקרוני יושב פסול לעדות! ומשיבים: שם יושב לא פריך [אינו מקשה], כי אפשר להקשות מדין מסויים, אבל לא ממושג כללי שיש בו יוצאים מן הכלל. ואם תמצא לומר פריך [ואם שבכל זאת מקשה] משם יושב, אתיא [בא, נלמד הדבר] מיושב ומחדא מהנך [ומאחד מאלה], בעל מום, טמא או אונן.

ושואלים: ויושב שכשר בבמה מנלן [מנין לנו]? שהרי ניתן להקשות אותה קושיה שהקשינו לעיל: מה לצד השווה ביניהם שכן לא הותרו בבמה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "לעמד לפני ה' לשרתו" (דברים י, ח), ללמד כי חובה זו לעמוד בזמן השירות הריהי דווקא "לפני ה' "כלומר, במקדש, שהוא מקום שכינה, ולא לפני במה, שאינה אלא מקום עבודה.

א שנינו במשנה שאונן פסול לעבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] בכהן גדול שמתו הוריו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" (ויקרא כא, יב), כלומר, ואינו מחלל בכך את עבודתו. ומכאן נלמד: הא [אבל] אחר (כהן הדיוט) שלא יצא ועבד — חילל.

רבי אלעזר אמר: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד, שכשסבור היה משה ששעיר חטאת נפסל ונשרף משום שבני אהרן הקריבוהו כשהיו אוננים על אחיהם, ענה לו אהרן: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם"? (ויקרא י, יט), כלומר: וכי בני שהם כהנים הדיוטים הקריבו? אני הקרבתי, מכלל הדברים אתה לומד דאי אינהו אקריב שפיר אישתרוף [שאם הם היו מקריבים יפה היה נשרף הקרבן], ומשמע שכהן הדיוט ששימש באנינות פוסל את הקרבן.

ושואלים: ורבי אלעזר מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מהפסוק שהובא תחילה "ומן המקדש לא יצא"? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: מי כתיב [האם נאמר במפורש שם] הא [הרי] אחר שלא יצא חילל? ואין מסקנה זו מחוייבת מן הכתוב.

ושואלים: ואידך [והאחר] שלמד מאותו פסוק, מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר מ"הן הקריבו" כר' אלעזר? ומשיבים: לדעתו אין לפרש כך את הפסוק, משום שהוא קסבר [סבור] שחטאת זו לא מפני אנינות נשרפה, אלא מפני טומאה שאירעה בה נשרפה.

דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: אתיא [בא הדבר ונלמד] פסולו של אונן בקל וחומר מבעל מום, ובדרך זו: ומה