וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה [וכאשר מחזיר הפסול את הקומץ למקומו] לכלי שבו המנחה — תקדוש [שיתקדש] הקומץ, שהרי ניתן בכלי שרת, ולפסול [ויפסול], שהרי נגמרה הקמיצה בפסול!

אמר ר' יוחנן, זאת אומרת: כלי שרת אין מקדשין את הניתן בהם אלא מדעת, וכשמחזיר הפסול את הקומץ למנחה אינו נותן את הקומץ בכלי כדי לקדשו, ולכן אינו פוסל.

ומתקשים, מכלל הדברים אתה למד: הא [אבל] אם נתן בהם דברים מדעת מקדשין? והא בעא מיניה [והרי שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין הניתנים בהם לכתחילה ליקרב על המזבח? ואמר ליה [לו]: אין מקדשין! ומתרצים, כך אמר ליה [לו]: אין מקדשין את הפסולים הניתנים בהם ליקרב, אבל מקדשין אותם ליפסל.

רב עמרם אמר: גם אם כלי שרת מקדשים שלא מדעת, ייתכן שיחזיר את הקומץ בלא שיתקדש בכלי — כגון שהחזירו לביסא (כלי של מנחה) גדושה מעל גדותיה בסולת, כך שהקומץ שהוחזר לא נכנס לתוך חלל הכלי, וכך אינו מתקדש.

ותמהים: אם היה הכלי גדוש ומקמץ היכי קמץ [וכיצד יכול היה לקמוץ] ממנו מתחילה? הרי לא קמץ מתוך הכלי! אלא, צריך לפרש: כגון שהחזירו לביסא טפופה שהיתה מלאה אך לא גדושה, וקמץ מתוכה, וממקום שקמץ — לשם הוא מחזיר.

ושואלים: וכיון דקמץ ליה עבד ליה [וכיון שבשעה שקמץ עשה] גומא במקום שקמץ, הרי כי מהדר [כאשר מחזיר] את הקומץ למקומו נמצא כי לגוויה דמנא קא מהדר ליה [לתוכו של הכלי הוא מחזיר אותו], ויתקדש על ידי כן להיפסל! ומשיבים: מכי מהדר ליה [שכאשר מחזיר אותו] את הקומץ לכלי אינו מחזירו לגומא, אלא מנח ליה אדפנא דמנא [מניח אותו על דפנות הכלי], ומניד ליה ונפל ממילא [ומנענע אותו את הכלי, עד שנופל הקומץ מאליו] לתוך הגומא, שנעשה הדבר כמי שהחזירו הקוף, ולא אדם.

א אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: ולוקמה [ונעמידנה] שיחזיר קומץ לכלי שרת, ולא יתקדש — כגון שהחזירו לכלי המונח על גבי קרקע! אלא מתוך שאין מסבירים כן, ואנו מניחים שכלי שרת המונח על גבי קרקע מקדש, שמע מינה [נלמד מכאן] שגם קומצין את קומץ המנחה מכלי שעל גבי קרקע? שהרי שתי עבודות אלו צריכות כלי שרת. אמר ליה [לו] קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן [נוגע אתה בשאלה שנשאלה לנו], שר' אבימי תני [היה שונה, לומד] מסכת מנחות בי [בבית מדרשו] של רב חסדא.

ותחילה תוהים: ור' אבימי בי [בבית] רב חסדא תני [היה שונה]? והאמר [והרי אמר] רב חסדא, קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא [אלות הרבה ספגתי מאבימי על שמועה זו] כלומר, אבימי גער בי כאשר הקשיתי על דבריו בענין מכירת נכסי יתומים על ידי בית דין, שהיו סותרים את דברי הברייתא, וכך הסביר לי: אם בא להכריז ימים רצופין — מכריז שלשים יום, כדברי הברייתא, ואם מכריז רק בשני וחמישי ושני — מכריז ששים יומי [ימים]. ואם כן רב חסדא היה שונה לפני אבימי ולא להיפך!

ומשיבים: אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה [מסכת מנחות נשכחה ממנו], ואתא קמיה [ובא לפני] רב חסדא תלמידו לאדכורי גמריה [להזכיר לו תלמודו]. ושואלים: אם רב חסדא היה תלמידו, ולישלח ליה וליתי לגביה [שישלח אליו אבימי לקרוא לו ויבוא רב חסדא אצלו]! ומשיבים, סבר [סבור] היה אבימי: הכי מסתייעא מילתא טפי [כך יסתייע, יצליח הדבר יותר], שאם מטריח עצמו לבוא כתלמיד לרבו יעלה לימודו יפה יותר. ושבים לעיקר הענין.

פגע ביה [פגש בו] רב נחמן באבימי בדרכו מבית רב חסדא, אמר ליה [לו]: כיצד קומצין? אמר ליה [לו] אבימי: כגון מכלי זה, שהיה מונח על הקרקע. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי קומצין מכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה [לו]: כוונתי דמגבה ליה [שמגביה אותו] כהן, וכהן אחר קומץ ממנו.

עוד שאל אותו רב נחמן: כיצד מקדשין את המנחות? אמר ליה [לו] אבימי: נותנה לכלי זה, שהיה מונח לפניו על הקרקע. אמר לו רב נחמן: וכי מקדשין בכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה [לו] אבימי: דמגבה ליה [שמגביה אותו] כהן את הכלי, ונותן לתוכו את המנחה.

אמר ליה [לו] רב נחמן: אם כן, הוצרכתה שלשה כהנים, אחד שמקדש את המנחה, ואחד שמגביה את הכלי, ואחד שקומץ מתוך הכלי! אמר ליה [לו]: אין זו קושיה, ותהא צריכה אפילו שלשה עשר כהנים, כקרבן התמיד ששלושה עשר כהנים היו עוסקים בעבודתו.

עוד איתביה [הקשה לו] רב נחמן ממה ששנינו לגבי סדר עבודות המנחה שהמחשבה פוגמת בהן: זה הכלל, כל הקומץ ונותן בכלי, המוליך והמקטיר, לאכול דבר שדרכו לאכול או להקטיר דבר שדרכו להקטיר,

ואילו מגביה לא קתני [אינו שונה] ביניהן, משמע שאין צורך בהגבהת הכלי! ענה לו אבימי: התנא סדר עבודות שהמחשבה פוסלת בהן הוא נקיט [אוחז, מזכיר], ולא סדר כהנים, שלא מנה את כל הכהנים הנצרכים לעבודת המנחה.

ובענין זה בעו מיניה [שאלו ממנו] מדרב ששת: מהו לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה [לו] לשואל: פוק חזי מה עבדין לגאו [צא וראה מה עושים הכהנים בפנים] בתוך ההיכל, כאשר היו נוטלים את בזיכי הלבונה מעל שולחן לחם הפנים כדי להקטירם על המזבח, כשם שהכהן נוטל את הקומץ מן המנחה שבכלי כדי להקטירו. שכך שנינו: כאשר מחליפים את לחם הפנים בכל שבת, היו ארבעה כהנים נכנסין להיכל, שנים בידם שני סדרים (מערכות) חדשים של לחם, ושנים בידם שני בזיכין של לבונה, וארבעה כהנים אחרים מקדמין לפניהם, שנים כדי ליטול שני סדרים המצויים על השולחן, כדי לפנות מקום לחדשים, ושנים כדי ליטול מן השולחן את שני הבזיכין,