או קורט לבונה — פסול, מפני שהקומץ חסר. ושואלים: כל הני [אלה] למה לי? הלוא די היה להביא דוגמה אחת!

ומשיבים: צריכא [צריך הדבר] להיאמר, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק צרור של עפר הייתי אומר שהוא מחסר ממידת הקומץ משום דלאו בת הקרבה היא [שאינו ראוי להקרבה], אבל מלח דבת הקרבה היא [שהוא ראוי להקרבה], שהרי נותן מלח על הקומץ קודם שמקטיר אותו — אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], שאינו ממעט ממידת הקומץ,

ואי תנא [ואם היה שונה] מלח, הייתי אומר: המלח ממעט מפני דלא איקבע בהדי [שלא נקבע עם] המנחה מעיקרא [מתחילה], שהרי אינו מולח אלא הקומץ בלבד, אבל לבונה דאיקבע בהדי [שנקבעה יחד] עם המנחה מעיקרא [מתחילה], שקודם שקומץ נותן עליה לבונה, אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], ולא תמעט ממידת הקומץ, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל אופן פסול.

א שנינו במשנה כי אם כשקמץ עלה בידו צרור וכו' פסול מפני שאמרו: הקומץ החסר או היתר — פסול. ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] משום חסר ויתר? ותיפוק ליה [ושיצא לו] משום חציצה, שהרי הצרור חוצץ בין ידו לבין הקומץ! אמר ר' ירמיה: יש מקרים בהם הצרור אינו נמצא בין ידו לקומץ, אלא מן הצד, כך שאינו חוצץ, ומכל מקום הריהו ממעט בשיעור הקומץ.

ב אמר ליה [לו] אביי לרבא: כיצד קומצין? כיצד בדיוק עושים את מעשה הקמיצה? אמר ליה [לו]: כדקמצי אינשי [כמו שקומצים אנשים] שמקפלים את כל האצבעות על כף היד. איתיביה [הקשה לו] אביי, הרי כך אומרים על האצבעות: זו האצבע הקטנה, משמשת למידת הזרת שבתורה (שמות כח, טז), שהיא מקצה הזרת עד קצה הבהן. זו הסמוכה לה משמשת לקמיצה, שממנה מתחילה הקמיצה, שמקפל את שלוש האצבעות האמצעיות על כף היד.

זו השלישית משמשת למידת האמה, מקצה אצבע זו ועד המרפק. זו הרביעית היא האצבע האמורה בתורה, שבה מזים מדם החטאת ועוד. זו החמישית היא הגודל (בוהן) של המצורע, שנותנים עליה מדם האשם והשמן (ויקרא יד, יז). הרי שאין משתמשים בכל האצבעות לקמיצה!

ומתרצים: אינו משתמש בזרת אלא כדי להשוות. כלומר, קומץ מתחילה מלא היד כדי שלא יהא חסר, ואחר כך מוחק באצבע קטנה מלמטה ובגודל מלמעלה.

ועוד שאלו: היכי עביד [כיצד עושה] את הקמיצה? אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב: כשמכניס ידו למנחה חופה שלש אצבעותיו האמצעיות עד שמגיע בקצה האצבעות על פס (כף) ידו וכך קומץ.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נאמר "וקמץ משם מלא קמצו" (שם ב, ב) — יכול מבורץ, כלומר, גדוש, שיוצא החוצה? תלמוד לומר: "והרים ממנו בקמצו" (שם ו, ח) כלומר, רק מה שנכנס בתוך הקומץ ולא יותר.

אי [אם] בקמצו, יכול בראשי אצבעותיו בלבד, שמקפל את ראשי אצבעותיו, ומה שבתוכן הוא הקומץ? תלמוד לומר: "מלא קמצו", צריך להיות מלא ולא רק לקמוץ בו משהו, הא כיצד הוא עושה? חופה שלש אצבעותיו לכל אורכן על פס (כף) ידו וכך קומץ, ו

במנחת מחבת ובמנחת מרחשת, שהן נקמצות לאחר אפייה ויש בהן פתיתים גדולים — מוחק את מה שיצא החוצה בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה. וזו היא עבודה קשה שבמקדש, שצריך למחוק בדיוק מה שיוצא ולא לשייר דבר, וגם שלא יחסר דבר מתוך הקומץ.

ושואלים: זהו זוהי עבודה קשה ותו לא [ואין יותר]? והאיכא [והרי יש] מליקה של קרבן העוף, והאיכא [והרי יש] חפינה של הקטורת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שעל שתיהן נאמר שהן עבודות קשות שבמקדש! אלא הכוונה היא שזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי, שמלא קמצו הוא כדקמצי אינשי [כמו שקומצים אנשים], שמכניס את ידו לסולת כשצידי אצבעותיו כלפי מטה. אבל בעי [שאל] רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, כלומר, אם היה פס ידו כלפי מטה, והכניס את ראשי אצבעותיו לסולת וכך קמץ, מאי [מה] יהא הדין?

וכן מן הצדדין, אם הוליך את גב ידו על הסולת עד שנכנסה הסולת לתוכה מן הצד, מאי [מה] יהא הדין? וכן ממטה למעלה, אם היה גב ידו כלפי מטה והכניס את ראשי אצבעותיו לסולת וכך קמץ, מאי [מה] יהא הדין? האם קמיצה כשרה היא או לא? לשאלות אלו לא נמצאה תשובה ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

כיוצא בזה אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי, ש"מלא חפניו" של חפינת הקטורת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא טז, יב) הוא כדחפני אינשי [כמו שחופנים אנשים], שמכניס את שתי ידיו כשצידי האצבעות כלפי מטה, וכך מעלה את הקטורת כששתי ידיו מחוברות כעין כלי. אבל בעי [שאל] רב פפא: אם חפן בראשי אצבעותיו שהכניס את ראשי אצבעותיו לקטורת וכך חפן, מהו? חפן מן הצדדין, שהוליך גב ידו על הקטורת, ונכנסה הקטורת מן הצד, מהו? חפן ביד זו וביד זו, ולאחר שהגביהן קרבן זו אצל זו, מהו? שאלות אלו לא נמצאה להן תשובה ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב פפא: אם כשרצה לקדש את הקומץ בכלי שרת דבקיה [הדביק] את הקומץ בדפניה דמנא [בדופן הכלי] מתוכו, ולא הניחו בקרקעיתו, מאי [מה] דינו? האם קידוש בתוך הכלי בעינן [צריכים אנו], והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] הנחה בתוכו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] מר בר רב אשי: אם הפכיה למנא [הפך את הכלי], ודבקיה [והדביק] את הקומץ בארעיתא דמנא [בתחתית הכלי] שיש שם בית קיבול, מאי [מה] הדין? האם הנחה בתוכו של הכלי בעינן [צריכים אנו] והאיכא [והרי יש כאן], שהרי יש תוך לתחתית הכלי, או דלמא [שמא] כלי כתיקנו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג משנה כיצד הוא עושה בקמיצה? פושט את אצבעותיו לאורכן על פס (כף) ידו. אם ריבה שמנה של המנחה יותר מן הראוי לה, או חסר שמנה, או חיסר לבונתה — הרי זו פסולה.

ד גמרא ומבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ריבה שמנה? אמר ר' אליעזר: כגון שהפריש לה שני לוגין שמן לעשרון סולת, במקום לוג אחד. ומקשים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] כגון דעריב [שעירב] בה שמן של חולין או שמן של חבירתה (מנחה אחרת)!

וכי תימא [ואם תאמר] ששמן של חולין ושמן של חבירתה לא פסל [אינו פוסל], מתקיף לה [מקשה על כך] רב זוטרא בר טוביה: אלא מעתה אם תאמר כך, מנחת חוטא דפסל [שפוסל] בה שמן (להלן מנחות נט,ב) היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]?

אי דידה [אם שמן שלה] — הא לית [הרי אין] לה, שהרי אין במנחת חוטא שמן כלל, אי [אם] של חולין ושל חבירתה — הא אמרת [הרי אומר אתה] לא פסל [שאינו פוסל]! ואי אמרת דאפריש לה [ואם תאמר שהפריש עבורה] שמן, והוא פוסל למרות שלא עשה כדין, והרי כיון דלית [שאין] לה שמן כלל — חולין נינהו [הם], ואינו נחשב משלה!

ומסבירים, ור' אליעזר שאמר: כגון שהפריש לה שני לוגים, בסגנון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר], וכך יש להבין את דבריו: לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שאם הוסיף לה של חולין ושל חבירתה דפסיל [שהוא פוסל] בוודאי את המנחה, אבל הפריש לה שני לוגין, הואיל ומתחילה האי חזי ליה והאי חזי ליה [זה ראוי לה וזה ראוי לה] אימא לא ליפסיל [אמור שלא יפסול], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת פוסל.

ושואלים: ומנא ליה [ומנין לו] לר' אליעזר הא [הלכה זו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו], מאי איריא [מה שייך, מה הטעם] דתני [שהוא שונה] ריבה שמנה, כלומר, השמן שלה? ליתני [שישנה]: ריבה לה שמן! אלא הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דאף על גב [שאף על פי] שהפריש לה מתחילה שני לוגין — אף זה פוסל.

ה שנינו במשנה: חיסר לבונתה פסול. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אם חסרה הלבונה ועמדה על קורט (גוש קטן) אחד בלבד — פסולה, אם עמדה על שני קרטין — כשרה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אם עמדה על קורט אחד — כשרה עדיין, פחות מכאן מקורט אחד — פסולה.